אנחנו נמצאים לקראת יום הכיפורים, הזמן שבו נהוג לעצור לרגע ולעשות חשבון נפש.
בדרך כלל אנחנו עושים חשבון נפש על המעשים שלנו: מה עשינו נכון, איפה טעינו, במי פגענו ולמי אנחנו צריכים לבקש סליחה, אבל השנה אני רוצה להציע לעשות חשבון נפש גם על משהו שקורה עוד לפני המעשים.

על הלחץ שמפעילים עלינו ועל ההחלטות שאנחנו מקבלים בגללו.
אני רואה את זה הרבה מאוד בענייני כסף וחובות: אנשים נקלעים למשבר כלכלי, ואז מתחילים הטלפוניםף הבנק מתקשר, חברת האשראי מתקשרת, ספק רוצה כסף, מגיע מכתב מעורך דין והאדם נכנס ללחץ והוא מתחיל לשלם למי שצועק הכי חזק, לקחת הלוואות, למשוך כספים, לפעמים לעשות פעולות שהוא יודע שהן לא נכונות, רק כדי שהלחץ ייפסק.

ולפעמים קורה דבר עוד יותר עצובף למי שמאיים עליו הוא משלם ומי נשאר לסוף? דווקא מי שעזר לו, אולי גם על זה צריך לעשות חשבון נפש.
אבל לפני הכול אני רוצה להתחיל ממשפט שאנשים לא אוהבים לשמוע: אפשר לחיות עם חובות ואפשר גם לישון בלילה כשיש חובות.

אני כבר שומע את התגובות: מה זאת אומרת? אתה מעודד אנשים לא לשלם? ממש לא.
אם לקחתם הלוואה, צריך להחזיר אותה, אם התחייבתם, צריך לעמוד בהתחייבות, אני בוודאי לא מציע לאף אחד לקחת חובות מתוך מחשבה שאחר כך פשוט לא ישלם.

אני מדבר על מצב אחר: החובות כבר קיימים, העסק נפל. איבדתם הכנסה, התגרשתם, קרה משהו במשפחה, לקחתם יותר מדי אשראי, התנהלתם לא נכון, כרגע זה אפילו לא משנה איך הגעתם לשם.
יש מצב נתון: אתם חייבים כסף, וכרגע אין לכם אפשרות לשלם לכולם, מה עושים עכשיו?
ופה לדעתי מתחילה אחת הטעויות הגדולות שאנשים עושים.

"אני לא מסוגל לישון כשאני חייב כסף"

יש משפט שאני שומע הרבה: "אני לא מסוגל להיות חייב אפילו חמישה שקלים למישהו." או: "אם אני חייב כסף אני לא ישן בלילה."
זה נשמע יפה, זה אפילו נשמע כמו אדם מאוד אחראי, אבל במצב של משבר כלכלי זו יכולה להיות תפיסה מסוכנת, כי ברגע שאדם אומר לעצמו "אני לא מסוגל לחיות עם חובות", הוא כבר הכניס את עצמו ללחץ, הוא עושה לעצמו סוג של שטיפת מוח: יש לי חוב = אני חייב להיפטר ממנו עכשיו.

ואם אין כסף? מתחילים לחפש, אין בבנק? לוקחים הלוואה, לא נותנים הלוואה? מחפשים במקום אחר, יש פיצויים? מושכים, יש קרן? פודים, אין כבר מאיפה? במקרים קיצוניים אנשים מגיעים גם לשוק האפור והכול כדי להפסיק את התחושה הזאת של "אני חייב כסף".

אבל מה עשינו בזה?
יכול להיות שסגרנו חוב אחד ויצרנו חוב הרבה יותר גרוע, לכן אני מציע לשנות את המשפט.
במקום לומר לעצמכם: "אני לא מסוגל לחיות עם חובות" תגידו: "יש לי כרגע חובות. אני יכול לחיות איתם, ואני גם אצא מהם." זה הבדל עצום.

חוב הוא מצב פיננסי. הוא לא סוף העולם

אנשים נופלים, עסקים נופלים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, מי שהיה שנים במצב כלכלי טוב יכול למצוא את עצמו פתאום בלי יכולת לשלם ומי שנמצא היום למטה יכול בעוד כמה שנים להיות במקום אחר לגמרי.
לא נגמרו החיים, נוצר משבר, עכשיו צריך לבנות תוכנית יציאה מהמשבר, יכול להיות שזה ייקח חצי שנה, יכול להיות שנתיים, יכול להיות יותר. זה בסדר.
המטרה כרגע היא לא להעלים את כל החובות עד יום חמישי, המטרה היא לצאת מהמשבר כשאתם עדיין עומדים על הרגליים.

לפני שאתם שואלים כמה אתם חייבים, תבדקו גם כמה נשאר לכם

אנשים שנמצאים בלחץ מסתכלים כל הזמן על צד אחד: כמה אני חייב לבנק? כמה לכרטיס האשראי? כמה לספק? כמה להלוואה?
אבל יש עוד צד למשוואה: כמה נשאר אצלי?
נניח שקיבלתם עכשיו 10,000 שקל, אם שילמתם את כל ה 10,000 לנושים וביום שישי אין לכם כסף לקנות אוכל, מה בדיוק פתרתם? בשבוע הבא תצטרכו שוב כסף ואז אולי תיקחו עוד הלוואה.

צריך לשלם חובות, אבל צריך גם לחיות: צריך אוכל, צריך קורת גג, צריך חשמל, צריך להגיע לעבודה. צריך לשלם הוצאות בסיסיות.
אל תמדדו את מצבכם רק לפי כמה אתם חייבים, תבדקו גם כמה נשאר לכם כדי להמשיך לתפקד, כי אם לא תישארו על הרגליים, לא יהיה מי שיחזיר את החובות.

לפעמים הלחץ הוא חלק משיטת הגבייה

יש עוד משהו שכדאי להבין.
לפעמים הלחץ שאתם מרגישים הוא לא רק תוצאה של החוב, הלחץ עצמו הוא כלי גבייה: מתקשרים מהבנק, אחר כך מחברת האשראי, אומרים לכם שהתיק עבר ל"מחלקת גבייה", אחר כך ל"מחלקה המשפטית", אחר כך מדברים על עורכי דין, אחר כך על הוצאה לפועל, עוד מעט תהיה גם מחלקת הוצאה להורג. אני צוחק כמובן, אבל אדם שכבר נמצא בלחץ לא תמיד צוחק.
בכל פעם שאומרים לו שהתיק "עבר מחלקה", הוא מרגיש שעוד מדרגה עלתה ושעוד רגע העולם נופל עליו.

צריך להכניס את הדברים לפרופורציות.
יש מערכת, יש עובדים, יש נהלים, יש שלבים בטיפול בחוב: יש עובד שקיבל משימה לגבות כסף והוא עושה את העבודה שלו.
מבחינתו, ככל שתהיו לחוצים יותר ותמצאו כסף מהר יותר, הוא הצליח במשימה שלו, זה לא אומר שצריך לזלזל: אם יש הליך משפטי אז מטפלים בו, אם יש מועד, בודקים ועומדים בו, אם הגיע מכתב מעורך דין, לא זורקים אותו לפח.
אבל גם לא רצים למשוך כסף מהפנסיה רק מפני שמישהו אמר בטלפון שהעניין "דחוף מאוד".

ואל תתחילו לחסום טלפונים

אני מדגיש את זה כדי שלא יבינו ממני בדיוק את ההפך.
אל תיעלמו, אל תחסמו מספרים, אל תפסיקו לענות, להפך: תענו, תגיבו, תשמרו על קשר.
הבנק מתקשר? תענו, חברת האשראי מתקשרת? תדברו איתה, עורך דין פנה? תבדקו מה הוא רוצה. אפשר גם לומר: "אני מודע לחוב, אני מטפל במצב, כרגע אין לי אפשרות לשלם את הסכום שאתם דורשים, אני לא מתעלם ואמשיך להיות בקשר."

ויש עוד משהו שאני תמיד אומר לאנשים שמפחדים לענות לטלפון: עוד לא נולד האדם שהצליח להוציא יד מתוך השפופרת ולחנוק את מי שנמצא בצד השני. אף אחד גם לא יכול לירות בכם דרך השפופרת, זה לא סרט אימה.

בסופו של דבר זה קול שעובר מצד אחד לצד השני: האדם בצד השני יכול לדבר בתקיפות, הוא יכול להלחיץ, הוא יכול להגיד "דחוף", "משפטי", "גבייה", "הוצאה לפועל" ועוד הרבה מילים מפחידות, אבל הוא עדיין בצד השני של הטלפון.
אז תענו, תקשיבו, תרשמו מה נאמר, תבדקו מה באמת דורש טיפול ואחרי שסיימתם את השיחה, תניחו את הטלפון ותחשבו מה נכון לעשות.
אל תפחדו מהטלפון. הוא אמצעי תקשורת, לא כלי נשק.

תעשו קאט

זה אולי הכלי הכי פשוט שאני יכול להציע לאדם שנמצא בלחץ: קיבלתם טלפון שהקפיץ לכם את הדופק? מישהו דורש כסף?
קאט, אל תקבלו החלטה עכשיו, אני עשיתי את זה בעצמי במצבי לחץ: עוצר, נושם ועושה לעצמי זום אאוט.

תדמיינו לרגע שאתם יוצאים מתוך האירוע ומסתכלים עליו מלמעלה, כמו לוויין.
עכשיו תורידו לרגע את הלחץ: אין טלפון, אף אחד לא צועק, אף אחד לא דורש כלום.
מה באמת קרה? מה יקרה אם אני לא משלם היום? מה יקרה אם אני כן משלם? מה יקרה אם אחכה שבוע? מה יקרה בעוד חודש?
האם באמת מדובר במצב חירום, או שמישהו אחר רוצה שאני ארגיש שזה מצב חירום? ומה הייתי אומר לחבר טוב אם הוא היה נמצא בדיוק במצב שלי? פתאום הדברים נראים אחרת.

לא כל דחיפות של מישהו אחר צריכה להפוך לדחיפות שלכם

ראיתי את זה לאחרונה במקרה שבכלל לא קשור לחובות.
יש לי שכן, בן 60, עובד במסעדה ומרוויח בערך 5,000–6,000 שקל בחודש, אין לו רכב.
לקראת ראש השנה הוא רצה להגיע למפגש משפחתי בראשון לציון.

אז אמרתי לו: אין בעיה, אני אסיע אותך, רק צריך לצאת קצת יותר מוקדם.
האפשרות השנייה הייתה להתחיל להיטלטל באוטובוסים ובטרמפים. מה הוא בחר?
אוטובוסים וטרמפים. למה? כי אחותו הלחיצה אותו שהם צריכים שהוא יגיע מוקדם.
ואני מסתכל על זה מהצד ושואל: מה היה קורה אם הוא פשוט היה אומר לה ש"זו האפשרות שלי. אני יכול להגיע בשעה הזאת. אם זה לא מתאים, הפעם אני לא אגיע." מה היה קורה? כלום.
אבל הלחץ של מישהו אחר הפך מיד ללחץ שלו. בכסף אותו מנגנון יכול לעלות הרבה מאוד כסף.

גם חצי מיליון שקל יכולים להיעלם בגלל לחץ

אני מכיר מקרה שממחיש את זה בצורה קיצונית: אדם קיבל כחצי מיליון שקל בפיצויים, 500 אלף שקל.
אפשר היה לקחת את הכסף הזה, לעצור, לבדוק את כל החובות, לראות מה באמת דחוף, מה אפשר לפרוס ומה בכלל לא צריך לשלם עכשיו, ולבנות תוכנית.
אבל הוא היה בלחץ וכשאדם בלחץ, גם חצי מיליון שקל לא בהכרח מצילים אותו.
מתחילים להעביר, לשלם, למשוך, לקחת עוד כסף, להחזיר למי שמלחיץ יותר.

והדבר העצוב הוא שלפעמים דווקא מי שנפגע ראשון הם האנשים הטובים: למי שמפחדים ממנו משלמים, את מי שלא מפחדים ממנו דוחים. החבר שעזר? יחכה, האדם שהיה שם בשבילך? הוא כבר יבין וככה אדם במשבר פיננסי מתחיל לאבד דווקא את רשת התמיכה שהייתה יכולה לעזור לו לצאת ממנו.

אנשים חכמים מאוד עושים שטויות כשהם בלחץ

זו לא שאלה של אינטליגנציה: ראיתי אנשים חכמים ומשכילים, אנשים שעבדו בתפקידים בכירים, אנשים שמבינים כסף ומספרים, אבל הם לא יודעים לעמוד בלחץ וכשהלחץ מגיע, כל הידע נעלם.
הם רוצים רק דבר אחד: שהבעיה שמולם תיעלם עכשיו.

לכן ייעוץ לאדם שנמצא במשבר כלכלי לא יכול להתחיל רק מאקסל.
לפני הריביות, ההלוואות, הפנסיות והמספרים צריך להבין באיזה מצב נמצא האדם, כי אם הוא בהיסטריה, אפשר לבנות לו את התוכנית הפיננסית הכי יפה בעולם, ומחר בבוקר הוא יעשה פעולה אחרת לגמרי כי מישהו התקשר והלחיץ אותו.

ויש פה עוד בעיה שאני מכיר גם מניסיון אישי: הרבה יותר קל לייעץ לאחרים מאשר לייעץ לעצמך.
כשמישהו אחר נמצא בבעיה, קל מאוד לשבת מולו ולהגיד: אל תילחץ, אל תיקח את ההלוואה הזאת, אל תשלם עכשיו, תחכה, תעשה כך, תעשה אחרת, בסופו של דבר אתה גם לא זה שנושא באחריות לתוצאה.
אבל כשהבעיה היא שלך, זה כבר סיפור אחרף זה הכסף שלך, זה הטלפון שלך שמצלצל, זה השם שלך שנמצא על המכתב, ואתה זה שצריך ללכת לישון בלילה ולקום עם אותה בעיה בבוקר.
פתאום הרבה יותר קשה להיות היועץ של עצמך.

ולכן גם אם אתם מבינים בכסף, וגם אם נדמה לכם שאתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, לפעמים כדאי להתייעץ עם מישהו נוסף, לא כדי שהוא יחליט בשבילכם, כדי לבחון את עצמכם מולו: תגידו לו מה אתם מתכוונים לעשות, תסבירו למה, תנו לו לשאול שאלות.
לפעמים רק כשאנחנו אומרים את הדברים בקול רם לאדם שנמצא מחוץ לאירוע, אנחנו בעצמנו שומעים שמשהו בהחלטה שלנו לא מסתדר.
זה בעצם אותו זום־אאוט שעליו דיברתי קודם, רק בעזרת עוד זוג עיניים.
גם מי שיודע לייעץ לאחרים צריך לפעמים מישהו שיעזור לו להסתכל על עצמו מהצד.

אולי זאת באמת תודעה

מדברים הרבה על "תודעת עושר" ו"תודעת עוני".
אני לא אוהב במיוחד את כל הסיסמאות האלה, אבל אני כן חושב שיש פה הבדל בתודעה.
אדם אחד אומר: "אני חייב כסף, אני לא יכול לחיות ככה, אני חייב לסגור את הכול."
אדם אחר אומר: "אני חייב כסף, לא נעים, עכשיו בוא נראה איך אני יוצא מזה."
האדם השני לא פחות אחראי, אולי להפך, הוא מבין שחוב הוא חלק מהמציאות הכלכלית.

גם אנשים עשירים חייבים כסף, גם חברות גדולות חייבות כסף, גם עסקים מצליחים עובדים עם אשראי.
השאלה היא לא רק אם יש חוב, השאלה היא אם אתם מסוגלים לנהל אותו ופה בעיניי נמצא ההבדל הגדול: אדם שנשלט על ידי החוב רוצה להיפטר ממנו בכל מחיר, אדם שמנהל את החוב רוצה לצאת ממנו, אבל הוא מבין שגם לדרך שבה הוא יוצא יש מחיר.
הוא לא אומר: "לא אשלם," הוא אומר: "אני אשלם, אני אצא מזה, אבל אני לא אהרוס את עצמי רק כדי להפסיק להרגיש את הלחץ היום."

ולקראת יום הכיפורים, אולי זה חשבון הנפש שצריך לעשות

ופה אני חוזר ליום הכיפורים.
אם כבר עוצרים פעם בשנה ועושים חשבון נפש, אולי לא צריך להסתכל רק על מה שעשינו.
צריך לבדוק גם למה עשינו את זה, מי הפעיל עלינו לחץ? ממי פחדנו? למי נתנו לקבוע לנו מה דחוף? איזה החלטות קיבלנו רק בשביל שהלחץ ייפסק?

ויש עוד שאלה, אולי קשה יותר: ממי פחדנו ובמי פגענו בגלל הפחד הזה? כי אני רואה את זה בחובות פעם אחר פעם: לאדם שמאיים, משלמים. למי שמפעיל לחץ, מוצאים כסף. ומי נשאר לסוף? דווקא החבר שעזר, בן המשפחה שהיה שם, הספק שבא לקראתנו, האדם שלא איים עלינו ולא צעק.
יש בזה משהו הפוך: אנחנו מתגמלים את מי שמפעיל עלינו לחץ ופוגעים דווקא במי שהתייחס אלינו בהגינות, אז אולי השנה, לצד השאלה למי אנחנו חייבים כסף, כדאי לשאול גם: למי אנחנו חייבים תודה?

מי היה שם כשהיינו למטה? מי עזר בלי לאיים? ומי שילם את המחיר דווקא מפני שידענו שהוא לא ילחץ עלינו? זה כבר חשבון נפש מסוג אחר, לא חשבון של בנק, חשבון שלנו עם עצמנו.

אחרי חשבון הנפש צריך לבנות תוכנית יציאה

חשבון נפש לבדו לא מחזיר חובות.
אחרי שעוצרים ומבינים מה קרה, צריך לעבוד: כמה כסף נכנס? כמה יוצא? למי חייבים? מה הריבית? מה באמת דחוף? מה יכול לחכות? כמה כסף חייב להישאר למחיה? אילו נכסים וחסכונות קיימים? איפה אפשר להגיע להסדר? ואיך מגדילים מחדש את ההכנסה?
ואז בונים דרך, לא דרך מילוט, דרך יציאה.
יכול להיות שהיא תהיה ארוכה, לא קרה כלום. פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה, מה שחשוב הוא לא לקבל החלטות בלתי הפיכות כשאתה למטה רק מפני שמישהו הצליח להפחיד אותך.

ואולי זה הניקוי שאנחנו צריכים השנה

אני תמיד אומר לעצמי דבר אחד, מניסיון: ביום שתצאו מהחובות, אף אחד כבר לא יזכור שהייתם שם.
תסתכלו על אנשי עסקים גדולים, כמה מהם עברו תקופות של חובות, הסדרים ומשברים? מישהו פוגש אותם היום ואומר: רגע, בשנת 1990 היית בחובות, אני לא רוצה לעשות איתך עסקים?

דונלד טראמפ הוא דוגמה מצוינת: בתחילת שנות ה־90 הוא היה במשבר כלכלי עצום, הוא סיפר בעצמו שפעם עבר ברחוב ליד קבצן ואמר שהקבצן הזה שווה 900 מיליון דולר יותר ממנו: לקבצן אין כלום, אבל הוא עצמו במינוס 900 מיליון דולר.
אחר כך הוא התאושש, שנים לאחר מכן הוא הפך לנשיא ארצות הברית.
מישהו פוגש אותו היום ואומר: "אה, זה ההוא שהיה בחובות בתחילת שנות ה־90"? לא.
ככה העולם עובד.

כשאתה למטה כולם זוכרים שאתה חייב כסף, חלק מהחברים נעלמים, אנשים מסתכלים אחרת, וכל אחד פתאום נהיה מודאג מאוד מהכסף שלו.
אבל תחזור למעלה? פתאום אף אחד לא זוכר.
אלה שלא רצו לדבר איתך כשהיית למטה עוד ימצאו את הדרך להתחנף אליך כשהמצב ישתנה, לכן אני תמיד מסתכל קדימה, לא על הבושה של היום, אלא על היום שבו אצא מזה.

כי החובות הם תקופה. הם לא הזהות שלכם.
יום אחד הם יהיו מאחוריכם, אף אחד לא ישאל כמה הייתם חייבים, כמה זמן לקח לכם לשלם ואיזה טלפונים קיבלתם בדרך.
אבל אתם כן תזכרו, תזכרו מי נשאר לידכם ומי ברח, מי עזר ומי לחץ ובעיקר תצאו מהתקופה הזאת עם ניסיון שלא היה לכם לפני כן.
ולכן, אם אתם עכשיו בחובות, אל תתייאשו ואל תהרסו את העתיד שלכם בגלל הלחץ של היום.

תמיד תחשבו על הדרך חזרה למעלה, כי כשתגיעו לשם, אף אחד כבר לא יזכור שהייתם פעם למטה.