פעם קראו לאנשים שהחזיקו את הפעילות הכלכלית של הקהילה „פרנסי העיר”. היום מספיק שאדם רוצה להרוויח כדי להציג אותו כבעל אינטרס שצריך לחשוד בו.
אבל גם לפקיד, לרגולטור, לפוליטיקאי ולפעיל הציבורי יש אינטרסים. ההבדל הוא שהאינטרס של איש העסקים גלוי: הוא השקיע כסף ורוצה להרוויח. האינטרס הפוליטי או המוסדי מסתתר לפעמים מאחורי מילים כמו „טובת הציבור” ו„אובייקטיביות”.
רווח אינו עבירה ובעל עסק אינו עבריין בפוטנציה. אם אדם גונב, מרמה או עובר על החוק, יש משטרה, בתי משפט ורשויות אכיפה. לא צריך להצמיד לו אפוטרופוס רק מפני שאולי יעשה משהו.
להאזנה: מפרנסי העיר לחשודים המיידיים
בעבר בעלי עסקים ובעלי אמצעים נחשבו לחלק מהנהגת הקהילה וכונו „פרנסי העיר”.
במלחמה האחרונה בעלי מסעדות, סוכני ביטוח, עורכי דין ובעלי מקצוע אחרים סייעו לחיילים, למפונים ולמשפחות עוד לפני שהמערכת התארגנה.
הצלחה עסקית מוצגת כיום לעיתים כסיבה לחשד, במקום כהוכחה לעשייה ולקבלת סיכון.
המעבר מרוטשילד על שטרות הכסף לסדרה המוקדשת כולה למשוררים משקף גם שינוי תרבותי ביחס לבעלי הון.
הוויכוחים סביב אקירוב וכלל ביטוח ושלמה אליהו ומגדל ממחישים את הפער בין מי שמשקיע ומסכן את כספו לבין מי שמחזיק בסמכות בלי לשאת בהפסד.
אין אדם ללא אינטרס. במקום שבו נגמר האינטרס העסקי מתחילים אינטרסים פוליטיים, מוסדיים ואישיים.
המאמר התחיל בוויכוח בוויקיפדיה על חשיבותו של איש עסקים, אבל הוויכוח הזה משקף יחס רחב הרבה יותר לבעלי עסקים.
הכול התחיל בוויכוח בוויקיפדיה
אני נתקל בוויכוחים האלה שוב ושוב. אדם מקים חברה, משקיע בה מכספו, מעסיק עובדים, משלם מסים ולפעמים בונה חברה ציבורית ששווה מיליארדים. ועדיין שואלים למה צריך עליו ערך. החברה אולי חשובה, אבל למה האדם שהקים אותה חשוב?
אצל איש עסקים עצם העשייה לא תמיד מספיקה. בודקים אם הוא באמת היה המייסד המרכזי, אם ההצלחה שייכת לו או רק לחברה ואם יש לו אינטרס להופיע בוויקיפדיה.
ברור שיש לו אינטרס.
ויקיפדיה היא מקור חזק בגוגל, והיום גם מערכות AI מסתמכות עליה כשהן אוספות מידע על אנשים. ערך בוויקיפדיה יכול לחזק את המוניטין של אדם ולעזור לעסק שלו.
נו, אז?
גם לפוליטיקאי יש אינטרס שיופיע עליו ערך. גם לאקדמאי, לאמן, לעורך דין ולפעיל חברתי. העובדה שיש לאדם אינטרס היא סיבה לבדוק שהמידע נכון ושלא מדובר בפרסומת. היא לא סיבה למחוק את מה שהוא עשה.
לעומת זאת, כאשר מדובר בפקיד בכיר או במי שמילא תפקיד במוסד ציבורי, עצם התפקיד מעניק לו לפעמים חשיבות כמעט אוטומטית. גם אם אין הרבה מה לספר, מוסיפים עוד תפקיד, עוד התבטאות ועוד עמדה פוליטית.
הוא היה חלק מהמערכת, ולכן הוא חשוב.
איש העסקים בנה חברה, העסיק עובדים ושילם את המסים שמימנו את אותה מערכת, אבל הוא עדיין צריך להסביר למה הוא בכלל ראוי לערך.
מהוויכוחים האלה הגעתי לשאלה רחבה יותר: איך הפך איש העסקים מאחד מ„פרנסי העיר” לאדם שצריך להצדיק את עצם הלגיטימיות שלו?
פעם קראו להם פרנסי העיר
בקהילות היהודיות בגולה היו „פרנסי העיר”. המונח לא תיאר סתם אדם עשיר. הפרנסים היו חלק מההנהגה האזרחית של הקהילה, הם ייצגו אותה מול השלטונות, החזיקו מוסדות, עסקו בצרכים ציבוריים ועזרו לקהילה להתקיים.
רבים מהם היו סוחרים ובעלי אמצעים. לא מפני שכל אדם עשיר היה צדיק, אלא מפני שמי שיצר פעילות כלכלית והחזיק רכוש היה מסוגל גם לממן פעילות ציבורית ולעזור לאחרים.
הקהילה הבינה דבר פשוט: בלי אנשים שיוצרים פרנסה, אין מי שיעסיק עובדים, אין ממה לשלם מסים ואין כסף שיחזיק את המוסדות הציבוריים.
היום היחס כמעט הפוך: בעל העסק הוא קודם כול „בעל אינטרס”, אם הוא רוצה לקנות חברה, הוא רוצה „להשתלט”, אם הוא רוצה להופיע בוויקיפדיה, הוא מחפש פרסום, אם הוא מבקש להשפיע על חברה שרכש במאות מיליונים או במיליארדים, מסבירים לנו שצריך להגן על הציבור מפניו.
האדם שמסכן את כספו צריך להסביר מדוע מותר לו להשפיע, האדם שלא השקיע מכספו אבל קיבל סמכות מהמדינה, מוצג כאילו הוא מגיע ללא אינטרסים.
במלחמה ראינו מי הם פרנסי העיר
אחרי 7 באוקטובר לא היה צריך לקרוא ספר היסטוריה כדי להבין מי הם פרנסי העיר, היה מספיק להסתכל בשטח: בעלי מסעדות פתחו מטבחים והעמידו בופה לחיילים, בעלי עסקים נסעו לעוטף ולצפון עם שיפודים, אוכל וציוד. מלונות, מובילים, עורכי דין, סוכני ביטוח, אנשי מקצוע ועמותות התגייסו לעזור למפונים, לפצועים ולמשפחות שאיבדו את יקיריהן.
הם לא המתינו לוועדה, לטופס או להחלטת ממשלה, הם ראו צורך ופעלו.
גם בלשכת סוכני הביטוח פעלו מתנדבים שסייעו למשפחות להבין את הזכויות שלהן ולקבל את הכספים המגיעים להן. עורכי דין התנדבו לסייע לנפגעים. בעלי עסקים הוציאו כסף מהכיס, תרמו ציוד והעמידו את העובדים ואת הידע שלהם לרשות הציבור.
באותו זמן, אדם שפונה מביתו או ביקש הכרה בנזק נדרש להתמודד עם טפסים, ועדות, הגדרות ותנאי זכאות, האם הוא עומד בהגדרה? האם הפגיעה הנפשית שלו מוכרת? לאיזו ועדה עליו לפנות? המערכת בדקה, בעלי העסקים עזרו.
אלה פרנסי העיר של ימינו, לא מפני שהם קדושים, אלא מפני שכאשר הכול התפרק הם יכלו להחליט ולפעול מיד.
והאירוניה היא שאחרי שהם מסיימים לעזור, המדינה חוזרת לדרוש מהם עוד אישור, עוד טופס ועוד הסבר מדוע מותר להם לנהל את העסק שלהם.
פעם רוטשילד הופיע על הכסף
בשנות השמונים הופיע הברון אדמונד דה רוטשילד על שטר של 500 שקלים ישנים. היה בכך היגיון. רוטשילד השקיע מכספו בארץ ישראל, תמך במושבות ועזר להחזיק פעילות כלכלית בתקופה שבה היישוב היהודי עדיין נאבק להתקיים.
בסדרת השטרות הנוכחית מופיעים רחל המשוררת, שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן.
אין לי דבר נגד משוררים, להפך, אבל יש כאן אירוניה שקשה להתעלם ממנה: לקחנו אנשים שלא הקדישו את חייהם לעשיית כסף ושמנו אותם דווקא על הכסף ובאותו זמן הוצאנו מהתמונה את האנשים שמימנו את התרבות ואפשרו לה להתקיים.
גם ש״י עגנון לא פעל בחלל ריק: שלמה זלמן שוקן, איש עסקים ומו״ל, תמך בו כלכלית, פרסם את ספריו ואפשר לו להקדיש את זמנו לכתיבה.
את עגנון אנחנו זוכרים כאיש רוח, את שוקן אנחנו זוכרים, אם בכלל, כבעל הון וכבעל אינטרס.
אבל יצירה לא מתקיימת מאוויר: סופרים, משוררים, אמנים ומוסדות תרבות היו זקוקים תמיד למישהו שיממן אותם, לפעמים זו הייתה המדינה, לפעמים הקהילה ולפעמים איש עסקים שהחליט להוציא כסף מכיסו. אנחנו נהנים מהיצירה שנשארה, אבל מתייחסים בחשד למי שאפשר לה להתקיים.
אקירוב לא ביקש לקחת את הפנסיה הביתה
הוויכוח סביב אלפרד אקירוב וכלל ביטוח הוא דוגמה טובה לאופן שבו השיח הזה עובד.
בשנת 2021 קיבל אקירוב היתר להחזיק עד 15% מכלל ביטוח, בהמשך הוא ביקש היתר שליטה. מהר מאוד הדיון הפך לכותרות על מיליארדר שרוצה „להשתלט על הפנסיות שלנו”.
אבל אקירוב לא ביקש להעביר את קופות הפנסיה לחשבון הפרטי שלו, בעלות בחברת ביטוח אינה בעלות אישית בכספי העמיתים, כספי החוסכים הם נכסים נפרדים ואי אפשר פשוט לקחת אותם הביתה.
אם קיימת מרמה, עסקה אסורה או שימוש לא חוקי בכספי חוסכים, צריך לחקור ולאכוף את החוק, בשביל זה קיימות רשויות אכיפה ובתי משפט.
אבל עצם העובדה שאדם רוצה להשקיע מכספו ולקבל שליטה בחברה אינה עבירה.
מצד אחד אומרים לנו שבעל הון מסוכן מפני שיש לו אינטרס, מצד שני מציגים חברה ללא גרעין שליטה כאילו היא מתנהלת ללא מוקדי כוח, כאילו למנכ״ל שכיר, לדירקטור או למנהל השקעות אין אינטרסים משלהם.
יש להם אינטרסים. הם פשוט לא נקראים „טייקונים”.
שלמה אליהו שילם מיליארדים. אז מה נשאר מהבעלות?
שלמה אליהו רכש את השליטה במגדל בשנת 2012 תמורת כ־3.55 מיליארד שקל. הוא לא קיבל את החברה במתנה מהמדינה. הוא השקיע סכום עצום ולקח סיכון.
כדי לבצע את העסקה הוא נדרש למכור החזקות אחרות ולעמוד בדרישות שונות. מאז מתקיים במגדל מאבק מתמשך סביב מינויים של מנכ״לים, יושבי ראש ודירקטורים, כאשר רשות שוק ההון מתערבת פעם אחר פעם בשאלה מי ינהל את החברה וכיצד.
וכאן נמצאת השאלה: מה המשמעות של בעלות אם מי ששילם מיליארדים ונושא בהפסד כמעט אינו רשאי להשפיע על ניהול החברה?
אם שלמה אליהו מקבל החלטה עסקית שגויה, שווי ההשקעה שלו נפגע. אם פקיד מקבל החלטה שגויה, הוא לא משלם עליה מכיסו, המחיר נשאר אצל החברה, בעלי המניות, העובדים והלקוחות.
היתר שליטה לא יכול להיות רק היתר לשלם מיליארדים ולקחת את הסיכון, בזמן שהניהול בפועל עובר לאנשים שלא השקיעו שקל.
אם נעברה עבירה, שיאכפו את החוק, אם הייתה מרמה, שיחקרו, אם הופרו זכויות, יש בתי משפט.
אבל האפשרות שאדם אולי יעשה משהו בעתיד אינה הצדקה לנהל במקומו את העסק כבר עכשיו.
גם כשאני הולך לשירותים אני עלול לעבור על החוק, האם בגלל זה צריך להצמיד לי מפקח?במדינה חופשית לא מצמידים לאדם אפוטרופוס מפני שאולי יעשה משהו, קובעים מה אסור, ואם הוא עובר על החוק, אוכפים אותו.
אין דבר כזה אדם בלי אינטרס
איש עסקים רוצה להרוויח, זו לא הודאה באשמה, זו הסיבה שבגללה הוא הקים את העסק.
גם פקיד אינו אובייקטיבי רק מפני שהוא מקבל משכורת מהמדינה ולא עמלה מחברה פרטית. המוח שלו לא מתרוקן מאינטרסים כשהוא נכנס למשרד ממשלתי.
במקום שבו נגמר האינטרס העסקי מתחילים אינטרסים אחרים: פוליטיים, אידאולוגיים, מוסדיים, מקצועיים ואישיים.
פקיד יכול לרצות להתקדם, רגולטור יכול לרצות להרחיב את סמכויות הרשות שלו, פוליטיקאי רוצה כותרת, פעיל ציבורי רוצה לקדם תפיסת עולם, עיתונאי רוצה סיפור שימשוך תשומת לב.
אין אפס אינטרס.
אצל איש העסקים האינטרס לפחות גלוי: הוא השקיע כסף ורוצה להרוויח, אצל בעלי סמכות אחרים האינטרס יכול להתחבא מאחורי המילה „ציבורי”.
לכן השאלה אינה מי נטול אינטרסים. אדם כזה לא קיים. השאלות הן מי מקבל את ההחלטה, מי נושא באחריות ומי משלם כשההחלטה נכשלת.
בעל העסק מסכן את הכסף שלו, הפקיד מקבל החלטות בכסף של אחרים.
איש עסקים אינו זקוק לאפוטרופוס
לא כל איש עסקים צריך לקבל ערך בוויקיפדיה, בדיוק כפי שלא כל פקיד, אקדמאי או פעיל חברתי צריך לקבל ערך. השאלה היא מה האדם עשה ומה הייתה השפעתו.
אם אדם הקים חברה, יצר מקומות עבודה, השקיע מכספו והשפיע על תחום שלם, אי אפשר לפטור את העשייה שלו בטענה שיש לו אינטרס להופיע בוויקיפדיה.
יש לו אינטרס. ברור שיש לו אינטרס, השאלה היא אם העובדות נכונות, לא אם הוא עשוי להרוויח מכך שיכתבו אותן.
במלחמה האחרונה ראינו שפרנסי העיר לא נעלמו, הם פתחו מטבחים, האכילו חיילים, סייעו למפונים וליוו משפחות ברגעים הקשים ביותר.
אבל אחרי שהם מסיימים לעזור, המדינה חוזרת לדרוש מהם לשלם מסים, לעמוד מול עוד ועדה ולהסביר לפקיד מדוע מותר להם לנהל את העסק שלהם.
איש עסקים אינו צדיק מעצם היותו איש עסקים, אבל הוא גם אינו עבריין בפוטנציה, הוא אדם חופשי שהשקיע מכספו, נטל סיכון ורוצה להרוויח.
אם עבר על החוק, שיישא בתוצאה, כל עוד לא עבר עליו, המדינה אינה האפוטרופוס שלו.
אולי הגיע הזמן להפסיק להתייחס לפרנסי העיר כאילו הם אויבי הציבור.
