סוכן הביטוח בעולם, מי אחראי למוצר הביטוחי: היצרן או המשווק?

בישראל מתווכחים על העמלות של סוכני הביטוח. אבל מה קורה בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה ובצרפת כשסוכן ביטוח מטעה לקוח או ממלא מסמך בצורה לא נכונה? מי נותן ללקוח תשובות, הסוכן ששיווק את הביטוח, או חברת הביטוח שייצרה את המוצר?

תקציר המאמר בשתי דקות

מי אחראי למעשי סוכן הביטוח בישראל ובעולם?

האחריות תלויה בדין המקומי, בסמכות שניתנה לסוכן ובנסיבות המקרה: בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת ובבריטניה קיימים הסדרים המייחסים במקרים מסוימים לחברות ביטוח או לגופים מורשים אחריות למעשי סוכנים ונציגים, גם בישראל חוק חוזה הביטוח קובע שסוכן נחשב לשלוח המבטח לעניינים מסוימים, ושידיעתו על עובדות מהותיות עשויה להיחשב לידיעת המבטח. סוכן הביטוח הוא המשווק, חברת הביטוח היא יצרנית המוצר, האחריות של המשווק אינה מבטלת בהכרח את אחריות היצרן.

אני סוכן ביטוח משנת 2001, ובמשך השנים שמעתי לא מעט ביקורת על סוכני הביטוח, בעיקר על העמלות שהם מקבלים ועל ניגודי העניינים שהעמלות האלה עלולות ליצור.
כבר כתבתי בעבר על הבעיה הזאת: על כך שחברת הביטוח היא יצרנית המוצר, בעוד שסוכן הביטוח הוא המשווק וגם על כך שכאשר האחריות לכשל במכירה מתגלגלת אל הסוכן, הלקוח מתחיל לשאול כמה כסף הסוכן הרוויח עליו.

אבל הפעם אני רוצה לבדוק משהו אחר, מה קורה במדינות אחרות כשסוכן הביטוח טועה?
לא כמה שעות לימוד צריך כדי לקבל רישיון. לא כמה עמלה משלמים לסוכן ולא אם קוראים לו סוכן, ברוקר או יועץ.
אני רוצה לדעת מי אחראי כשהלקוח נפגע, האם חברת הביטוח יכולה לומר שהסוכן אשם ולשלוח את הלקוח לרדוף אחריו? או שהחוק ובתי המשפט מחייבים גם את חברת הביטוח לתת תשובות?
מתברר שיש הבדלים מעניינים בין המדינות ויש גם כמה דברים שדומים מאוד לישראל.

ארצות הברית: הסוכן רשם תשובות שקריות, האם חברת הביטוח יכולה להתנער?

נתחיל בארצות הברית, משום ששם מצאתי פסקי דין שעוסקים בדיוק בשאלה הזאת.
בשנת 1971 נדון בבית המשפט העליון של אריזונה המקרה של Smith v. Republic National Life Insurance Company.
הסוגיה המשפטית הייתה מה קורה כאשר סוכן של חברת ביטוח רושם בהצעת הביטוח תשובות שאינן נכונות, למרות שהלקוח מסר לו מידע אמיתי ובתום לב. [2]
בית המשפט סקר פסיקה ממדינות שונות בארצות הברית, שלפיה במקרים כאלה חברת הביטוח אינה יכולה בהכרח להסתמך על התשובות השגויות שהסוכן שלה רשם כדי להתחמק מחבותה.

הרעיון פשוט. אם הלקוח אמר לסוכן את האמת, והסוכן שינה את התשובות או מילא אותן לא נכון בלי שהלקוח ידע על כך, מדוע שהלקוח יישא בתוצאות?
בתי המשפט שדנו במקרים האלה התייחסו גם לאופן שבו חברות הביטוח מוכרות פוליסות, החברה משתמשת בסוכנים כדי להגיע ללקוחות, והלקוחות מסתמכים על הסוכנים האלה. אז אי אפשר להתעלם ממערכת היחסים הזאת דווקא כשהיא יוצרת בעיה.

מי שבחר להשתמש בסוכן לצורך מכירת הביטוח לא יכול תמיד להתנער ממה שהסוכן עשה במסגרת המכירה.

זאת לא חסינות לסוכן, אם הוא זייף מסמך, אפשר לתבוע אותו ולנקוט נגדו צעדים, אבל מבחינת הלקוח, יש משמעות לכך שגם חברת הביטוח עשויה לשאת באחריות.

קליפורניה: ומה אם הסוכן פעל במרמה?

בפסק הדין Elfstrom v. New York Life Insurance Company, שניתן בבית המשפט העליון של קליפורניה בשנת 1967, נבחנה האחריות למצגים שגויים בהצעת ביטוח קבוצתי.
גם שם עלתה השאלה מתי ניתן לייחס לחברת הביטוח את הידיעה ואת הפעולות של מי שפעל כסוכן שלה.
בית המשפט הבחין בין מצב שבו המבוטח עצמו שותף למסירת מידע כוזב לבין מצב שבו המבוטח אינו יודע שהבקשה כוללת פרטים שגויים.זאת הבחנה חשובה מאוד. [3]

אני לא טוען שאדם יכול לשקר בהצהרת בריאות ולדרוש מחברת הביטוח לשלם לו בכל מקרה, אבל אם המבוטח פעל בתום לב, והטעות או ההטעיה נוצרו אצל מי שפעל מטעם המבטח, זאת כבר שאלה אחרת.

אבל גם בארצות הברית לא כל מתווך נחשב לנציג של חברת הביטוח

כאן צריך לדייק: בארצות הברית אין כלל אחד שמתאים לכל 50 המדינות, ויש הבדל בין סוכן שמוסמך לפעול מטעם חברת ביטוח לבין ברוקר עצמאי שפועל מטעם הלקוח.
בפסק הדין Standard Plan, Inc. v. Tucker, שניתן באלבמה בשנת 1991, הוסבר שגם מתווך עצמאי עשוי לחייב חברת ביטוח כאשר הוא פועל בסמכות אמיתית או בסמכות שנחזית כסמכות שהחברה העניקה לו.

לעומת זאת, כאשר הוא פועל באופן עצמאי וללא סמכות מטעם החברה, האחריות לא בהכרח תוטל עליה, אז מה אנחנו לומדים מארצות הברית? לא שכל חברת ביטוח אחראית אוטומטית לכל מעשה של כל סוכן, אלא שבתי המשפט בוחנים מי נתן לסוכן סמכות, בשם מי הוא פעל, מה הלקוח ידע, והאם החברה יכולה להסתמך על הטעות של מי שפעל מטעמה.
במקום להתחיל מהשאלה כמה הסוכן הרוויח, מתחילים מהשאלה את מי הוא ייצג ומי אחראי למעשיו.

בריטניה: הרגולטור קבע שאם מדובר בנציג של החברה, האחריות שלה

בבריטניה מצאתי גישה רגולטורית שמעניינת אותי במיוחד: יש שם מנגנון שנקרא Appointed Representative. מדובר בנציג שפועל במסגרת הרשאה של גוף פיננסי מפוקח, שנקרא Principal. הגוף הזה לא בהכרח חברת ביטוח, הוא יכול להיות גם חברת תיווך מורשית.

אבל שימו לב לעיקרון. כאשר הגוף המורשה מקבל אחריות לפעילות מסוימת של הנציג, הפעולות והמחדלים של הנציג במסגרת אותה פעילות מיוחסים לו לצורכי הפיקוח, כלומר, הרגולטור לא מסתפק בכך שלנציג יש מיומנות או שהוא חתם על מסמכים. הוא דורש מהגוף המורשה לפקח עליו.

בשנת 2016 הרגולטור הבריטי בדק מה באמת קורה בשטח

ה־FCA, הרשות הבריטית לפיקוח על שירותים פיננסיים, בדקה 15 גופים מורשים שפעלו באמצעות נציגים בתחום הביטוח הכללי, ומה היא מצאה? יותר ממחצית הגופים שנבדקו לא הצליחו להראות באופן עקבי שיש להם מערכות ניהול ובקרה אפקטיביות לסיכונים שנוצרו מפעילות הנציגים. [5]

אצל כשליש מהגופים נמצאו דוגמאות למכירה בעייתית ולפגיעה אפשרית בלקוחות בעקבות פעילות הנציגים.
בין היתר נמצאו מקרים של מכירת מוצרים שלקוחות לא היו צריכים, מוצרים שייתכן שהלקוחות כלל לא היו זכאים לתבוע באמצעותם, ומקרים שבהם לא נמסר מספיק מידע כדי לקבל החלטה.
ומה עשה הרגולטור? הוא לא הסתפק בהאשמת הנציגים, הוא בדק את הגופים שהיו אמורים לפקח עליהם. זאת בדיוק הנקודה.

אם גוף מורשה נהנה מפעילותם של נציגים, הוא צריך גם להראות כיצד הוא מפקח עליהם.
בשנת 2022 הרגולטור הבריטי אף החמיר את הדרישות לפיקוח על נציגים, כדי לצמצם מצבים שבהם לקוחות נפגעים ממכירה לא מתאימה או מהטעיה, זאת לא אומרת שכל תביעת ביטוח בבריטניה חייבת להיות משולמת, או שכל נציג הוא עובד של חברת הביטוח.
אבל יש כאן גישה ברורה: האחריות לפיקוח לא נעצרת אצל מי שנפגש עם הלקוח.

גרמניה: מה שהסוכן יודע, גם חברת הביטוח יודעת

בגרמניה מצאתי הוראה פשוטה מאוד בחוק חוזה הביטוח: סעיף 70 לחוק הגרמני קובע שכאשר ידיעת חברת הביטוח רלוונטית לפי החוק, ידיעת סוכן הביטוח נחשבת לידיעת החברה, כל עוד מדובר במידע שהגיע אליו במסגרת פעילותו כסוכן ובקשר לחוזה הביטוח.

בואו נחזור לדוגמה של הצהרת הבריאות: הלקוח אומר לסוכן שהוא חולה בסוכרת, הסוכן ממלא את ההצעה, אבל המידע לא מופיע בה, חברת הביטוח מקבלת את הלקוח וגובה ממנו פרמיות, כעבור שנים מוגשת תביעה, והחברה טוענת שלא ידעה על המחלה.
בגרמניה, סעיף 70 נותן בסיס משפטי ברור לייחס לחברת הביטוח את המידע שהסוכן קיבל, יש כמובן שאלות של הוכחה, נסיבות וחריגים. אבל העיקרון קבוע בחוק וזה לא הכול. [7]

סעיף 69 לחוק הגרמני מסדיר את סמכותו של סוכן הביטוח לקבל מהמבוטח הצעות ביטוח, הצהרות והודעות שונות, החוק גם מבחין בין סוכן שפועל מטעם חברת הביטוח לבין ברוקר שפועל מטעם הלקוח.
כלומר, המחוקק הגרמני לא מסתפק בשאלה מי מכר את הפוליסה. הוא מגדיר את המשמעות המשפטית של הפעולות שנעשו בזמן המכירה.

ומה לגבי אחריות הסוכן עצמו?

גם בגרמניה סוכן או מתווך יכולים לשאת באחריות לייעוץ לקוי.
סעיף 63 לחוק חוזה הביטוח מאפשר, בתנאים הקבועים בחוק, לדרוש פיצוי ממתווך בשל הפרת חובות ייעוץ ותיעוד.
אז גם כאן האחריות אינה חד כיוונית: הסוכן יכול להיות אחראי למעשיו, וחברת הביטוח עשויה להיות מחויבת בידיעותיו ובפעולותיו של הסוכן בהתאם לחוק.
השאלה אינה מי מהשניים צריך להיות פטור מאחריות, השאלה היא למה שהאחריות של האחד תבטל את האחריות של השני.

צרפת: החוק מדבר במפורש על אחריות מי שמפעיל את המשווק

בצרפת מצאתי סעיף חוק שלדעתי ראוי לתשומת לב מיוחדת.
סעיף L511-1 לקוד הביטוח הצרפתי קובע, בין היתר, שהמעסיק או מי שמייפה את כוחו של אדם לפעול בשמו במסגרת הפצת ביטוח נושא באחריות אזרחית, בהתאם לדין, לנזק שנגרם בשל אשמה, חוסר זהירות או רשלנות של עובדיו או נציגיו שפעלו בתפקידם. החוק אף קובע שהעיקרון הזה חל למרות הסכמה חוזית סותרת.
במילים פשוטות: לא מספיק לכתוב בהסכם שהנציג אחראי לעצמו, אם הדין מטיל אחריות על מי שמפעיל אותו.

זה לא אומר שכל חברת ביטוח בצרפת אחראית לכל ברוקר עצמאי. צריך לבדוק מי מינה את המתווך, בשם מי הוא פעל ומה הייתה מערכת היחסים המשפטית ביניהם, אבל כשמדובר בנציג שפועל מטעם גוף מסוים, החוק הצרפתי מתייחס במפורש לאחריות של אותו גוף למעשים שנעשו במסגרת התפקיד.
זה כבר לא רק עניין של רישיון סוכן, זאת שאלה של אחריות מי שמפעיל אותו.

האיחוד האירופי: גם האחריות המקצועית צריכה להיות מוסדרת מראש

באיחוד האירופי קיימת דירקטיבה להסדרת הפצת ביטוח, שנקראת Insurance Distribution Directive: היא מסדירה, בין היתר, דרישות מקצועיות, חובות כלפי לקוחות ואחריות מקצועית של מתווכי ביטוח.
סעיף 10(4) לדירקטיבה מחייב מתווכים להחזיק ביטוח אחריות מקצועית או ערובה מתאימה, בכפוף לחריגים, אחד החריגים הוא מצב שבו גוף שבשמו המתווך פועל כבר מספק את הכיסוי הנדרש, או לקח על עצמו אחריות מלאה למעשיו.

שימו לב: הדירקטיבה אינה קובעת שכל חברת ביטוח אחראית אוטומטית לכל מתווך באירופה.
אבל היא כן מחייבת להסדיר מראש את החשיפה לנזק שנגרם מרשלנות מקצועית.
גם כאן השאלה היא לא רק מי מוכר את הביטוח, השאלה היא מי נושא באחריות כאשר המכירה משתבשת.

ועכשיו לישראל: מתברר שהחוק שלנו לא כל כך שונה

אחרי כל ההשוואה הזאת, אפשר היה לחשוב שבישראל אין בכלל חוק שמטיל אחריות על חברת הביטוח למעשי הסוכן, אבל זה פשוט לא נכון: סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח קובע שלעניין המשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה, סוכן הביטוח נחשב לשלוח של חברת הביטוח, אלא אם פעל כשלוח המבוטח לפי דרישתו בכתב. [1]

ועוד נקודה חשובה: לעניין חובת הגילוי, ידיעת הסוכן על העובדות הנכונות של עניין מהותי נחשבת לידיעת חברת הביטוח, נשמע מוכר? זה דומה מאוד לעיקרון שראינו בגרמניה, גם בישראל קיימות הוראות המתייחסות לסוכן כשלוח המבטח לצורך קבלת דמי ביטוח והודעות, בכפוף לתנאים ולחריגים שבחוק.
כלומר, החוק הישראלי כבר מכיר בכך שסוכן הביטוח אינו בהכרח גורם זר שחברת הביטוח יכולה להתנער מכל מה שעשה.

אז איפה הבעיה? לדעתי, הבעיה שצריך לבדוק היא הפער בין מה שהחוק אומר לבין מה שקורה ללקוח כשהוא מגיש תביעהף האם חברת הביטוח מכירה באחריות שלה כבר בשלב בירור התביעה? או שהלקוח נדרש להוכיח מה אמר לסוכן, להתמודד עם דחייה, להתלונן לרשות שוק ההון ולפעמים להגיע לבית המשפט? והשאלה החשובה ביותר מבחינתי היא מה עושה הרגולטור כאשר מתגלה כשל במכירה, האם הוא בודק רק את הסוכן? או שהוא בודק גם את חברת הביטוח: מה ידעה, מה הייתה צריכה לדעת, איזה פיקוח הפעילה על המשווק, והאם היא יכולה הייתה למנוע את הפגיעה?

אני לא טוען שרשות שוק ההון אינה מטפלת בתלונות נגד חברות הביטוח, היא בהחלט מטפלת, ויש גם מקרים שבהם חברות נדרשות לתקן כשלים, אבל השאלה היא אם האחריות של יצרן המוצר נאכפת בצורה מספקת גם כאשר הכשל נוצר בשלב השיווק.

ההבדל בין המדינות, בטבלה אחת

מדינה	מה מצאתי לגבי אחריות החברה או הגוף המורשה
ארצות הברית	פסיקה שמייחסת לחברת הביטוח טעויות ומצגים של סוכן שפעל מטעמה, בהתאם לסמכות ולנסיבות
בריטניה	אחריות רגולטורית מפורשת של גוף מורשה לפעילות נציגיו במסגרת המינוי
גרמניה	ידיעת סוכן הביטוח מיוחסת למבטח בתנאים הקבועים בחוק
צרפת	אחריות אזרחית של מעסיק או ממנה לנזק שנגרם ממעשי עובדיו או נציגיו במסגרת תפקידם
האיחוד האירופי	חובה להסדיר אחריות מקצועית של מתווכים, לרבות אפשרות שהגוף שבשמו הם פועלים יישא באחריות
ישראל	הוראות חוק שמייחסות למבטח את מעשי הסוכן וידיעותיו בעניינים מסוימים

עיקרי הדברים
ארצות הברית: בתי המשפט בוחנים את סמכות הסוכן, את מעשיו ואת ידיעת המבוטח כדי לקבוע אם חברת הביטוח אחראית לכשל.
בריטניה: הרגולטור FCA מחייב גופים מורשים לפקח על נציגים הפועלים מטעמם במסגרת מנגנון Appointed Representatives.
גרמניה: חוק חוזה הביטוח קובע שבנסיבות מסוימות ידיעת הסוכן נחשבת לידיעת חברת הביטוח.
צרפת: החוק מסדיר אחריות אזרחית של מעסיקים וממנים למעשי נציגיהם במסגרת תפקידם.
האיחוד האירופי: דירקטיבת הפצת הביטוח מחייבת הסדרי אחריות מקצועית למתווכים.
ישראל: חוק חוזה הביטוח מכיר באחריות המבטח למעשי הסוכן בעניינים מסוימים. השאלה היא כיצד אחריות זו מיושמת ונאכפת בפועל.
המכנה המשותף: לא מספיק לבדוק מי מכר את הביטוח. צריך לבדוק מי ייצר את המוצר, בשם מי פעל המשווק ומי נושא באחריות כלפי הלקוח.

אז מה המסקנה?
לא מצאתי בסיס לומר שבחו"ל חברות הביטוח תמיד אחראיות, ובישראל רק הסוכנים אחראים. התמונה מורכבת יותר, אבל כן מצאתי שבמדינות שונות יש הוראות חוק, פסיקה ופיקוח שמתייחסים במפורש לאחריות הגוף שמפעיל את הסוכן ובישראל, למרות שגם כאן יש הוראות חוק ברורות, נשארת שאלה חשובה לגבי האופן שבו האחריות הזאת נאכפת בפועל.

אז למה בכל זאת כולם חוזרים לעמלות של סוכני הביטוח?

כאן אני חוזר למה שכבר כתבתי במאמרים קודמים: כשלקוח רוכש מוצר מחברה, הוא מצפה שהחברה תעמוד מאחורי המוצר שלה.
אם קניתם טלפון והוא התקלקל במסגרת האחריות, אתם לא מתחילים לחקור כמה המוכר בחנות הרוויח עליכם, אתם רוצים שהחברה האחראית תטפל בבעיה.
אבל כשלקוח רכש ביטוח, שילם במשך שנים, וכשמגיעה תביעה אומרים לו שהסוכן לא הסביר, הסוכן לא מילא או הסוכן לא דיווח, פתאום הסוכן הופך למרכז הסיפור ואז הלקוח שואל: כמה הסוכן הזה הרוויח עליי? מכאן הדרך לוויכוח על עמלות וניגודי עניינים קצרה מאוד.
אני לא טוען שאין בעיה בניגודי עניינים, בוודאי שיש מקרים שצריך לטפל בהם, אבל אני טוען משהו אחר.

ייתכן שאנחנו מתווכחים כל הזמן על העמלות של המשווק, משום שלא הצלחנו להעמיד במרכז הדיון את האחריות של יצרן המוצר.
פרשת סלייס המחישה לי עד כמה השאלה הזאת חשובה גם בעולם החיסכון הפנסיוני, אבל היא אינה הסיפור היחיד, והיא בוודאי אינה מחליפה בדיקה של האחריות המשפטית של כל אחד מהגורמים שפעלו בה. הבעיה רחבה יותר.

מי ייצר את המוצר? שם צריכה להתחיל שאלת האחריות

חברת הביטוח היא זו שמייצרת את המוצר הביטוחי: היא קובעת את תנאיו, מתמחרת את הסיכון, מחליטה אם לקבל את הלקוח לביטוח, גובה את הפרמיות ומטפלת בתביעה.
הסוכן משווק את המוצר: אם הסוכן התרשל, הטעה או זייף מסמכים, הוא צריך לשאת באחריות למעשיו, אבל זה לא פוטר את חברת הביטוח מאחריות שהחוק מטיל עליה ולא פחות חשוב, זה לא פוטר את הרגולטור מלבדוק אם החברה הפעילה פיקוח מתאים על מי ששיווק את מוצריה.

אחרי שבדקתי את ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת, אני חושב שהשאלה המרכזית בישראל צריכה להשתנות, במקום לשאול כל הזמן כמה כסף הסוכן הרוויח, צריך להתחיל בשאלה אחרת: מי ייצר את המוצר, מי הרוויח ממכירתו, ומי אחראי כלפי הלקוח כשהמוצר נמכר שלא כראוי? זאת בעיניי השאלה החשובה, לא כדי לפטור את המשווק מאחריות, אלא כדי שלא נשכח את היצרן.

מקורות משפטיים, פסיקה וביבליוגרפיה

המאמר מבוסס על סקירה השוואתית של חקיקה, פסקי דין ופרסומים רגולטוריים בישראל, בארצות הברית, בבריטניה ובאיחוד האירופי. המקורות מובאים להלן לפי מדינות, תוך הבחנה בין הוראות חוק, פסיקה ומסמכי פיקוח.

ישראל, חקיקה

1. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א–1981, סעיפים 33–36.

הוראות העוסקות במעמדו המשפטי של סוכן הביטוח כשלוח המבטח, בייחוס ידיעתו לחברת הביטוח ובפעולותיו במסגרת יחסי הביטוח.

מקור: חוק חוזה הביטוח, הכנסת

ארצות הברית, פסיקה

2. Smith v. Republic National Life Insurance Company, 107 Ariz. 112 (1971).

בית המשפט העליון של אריזונה. פסק הדין עוסק בהשלכות של רישום מידע שגוי בהצעת ביטוח בידי סוכן, ובשאלת יכולתה של חברת הביטוח להסתמך על מידע זה כנגד מבוטח שפעל בתום לב.

מקור: פסק הדין המלא

3. Elfstrom v. New York Life Insurance Company, 67 Cal. 2d 503 (1967).

בית המשפט העליון של קליפורניה. פסק הדין עוסק במעמדו של מי שפועל במסגרת עריכת ביטוח קבוצתי ובאפשרות לייחס לחברת הביטוח פעולות ומידע שנמסרו במסגרת זו.

מקור: פסק הדין המלא

4. Standard Plan, Inc. v. Tucker, 582 So. 2d 1024 (Ala. 1991).

בית המשפט העליון של אלבמה. פסק הדין עוסק במערכת היחסים בין חברת ביטוח למתווך ובשאלת סמכותו לפעול בשמה, לרבות ההשלכות על אחריות החברה.

מקור: פסק הדין המלא

בריטניה, רגולציה ופיקוח

5. Financial Conduct Authority (FCA), Thematic Review of Appointed Representatives in the General Insurance Sector (2016).

סקירה רגולטורית שבחנה את איכות הפיקוח של גופים מורשים על נציגים הפועלים מטעמם בתחום הביטוח הכללי. הסקירה זיהתה כשלים בפיקוח ובניהול סיכונים, לצד מקרים של פגיעה אפשרית בלקוחות.

מקור: FCA, ממצאי הבדיקה

6. Financial Conduct Authority (FCA), New Rules to Improve Oversight of Appointed Representatives (2022).

פרסום רגולטורי בדבר חיזוק חובות הפיקוח של גופים מורשים על נציגיהם, לרבות דרישות לבקרה ולניהול סיכונים.

מקור: FCA, כללי הפיקוח החדשים

גרמניה, חקיקה

7. Versicherungsvertragsgesetz (VVG) — German Insurance Contract Act, Sections 59, 63, 69–70.

חוק חוזה הביטוח הגרמני. ההוראות עוסקות בהגדרת מתווכי ביטוח, באחריותם המקצועית, בסמכויות סוכן הביטוח ובייחוס ידיעתו למבטח.

מקור: חוק חוזה הביטוח הגרמני , נוסח באנגלית

צרפת, חקיקה

8. Code des assurances, Article L511-1.

קוד הביטוח הצרפתי. ההוראה מסדירה, בין היתר, אחריות אזרחית של מעסיק או ממנה לנזק שנגרם בשל מעשי עובדים ונציגים במסגרת פעילותם בהפצת ביטוח.

מקור: Legifrance, מאגר החקיקה הרשמי של צרפת

האיחוד האירופי, דירקטיבה

9. Directive (EU) 2016/97 of the European Parliament and of the Council on Insurance Distribution, Article 10(4).

דירקטיבת הפצת הביטוח של האיחוד האירופי. ההוראה עוסקת בחובת ביטוח אחריות מקצועית או ערובה מתאימה למתווכי ביטוח, ובאפשרות שהגוף שבשמו הם פועלים יישא באחריות למעשיהם.

מקור: EUR-Lex, נוסח הדירקטיבה

הערה מתודולוגית

ההשוואה מתייחסת להסדרים משפטיים ולממצאים רגולטוריים במדינות שונות. אין להסיק ממנה שכל חברת ביטוח אחראית באופן אוטומטי לכל מעשה של מתווך ביטוח.
היקף האחריות נקבע לפי הדין המקומי, מעמדו המשפטי של המתווך, הסמכות שניתנה לו ונסיבות המקרה.
המקורות נועדו לאפשר לקוראים לבחון את הבסיס המשפטי לטענות המובאות במאמר. אין בסקירה משום חוות דעת משפטית פרטנית.

שאלות ותשובות

האם חברת ביטוח אחראית לטעויות של סוכן הביטוח?

במקרים מסוימים כן. האחריות תלויה בחוק המקומי, בסמכות שניתנה לסוכן ובנסיבות המקרה. גם בישראל וגם במדינות אחרות קיימים מצבים שבהם פעולות הסוכן או ידיעותיו מיוחסות לחברת הביטוח.

מה קורה אם סוכן ביטוח לא רשם מידע רפואי שהלקוח מסר לו?

בישראל, סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח קובע שלעניין חובת הגילוי, ידיעת הסוכן על העובדות הנכונות של עניין מהותי נחשבת לידיעת המבטח. יש לבחון את נסיבות המקרה ואת היכולת להוכיח מה נמסר לסוכן.

האם בארצות הברית אפשר לתבוע חברת ביטוח בגלל מעשה של סוכן?

כן, במקרים המתאימים. בתי המשפט בארצות הברית בוחנים בין היתר אם הסוכן פעל מטעם חברת הביטוח, מה הייתה סמכותו, האם המבוטח פעל בתום לב ומה קובע הדין במדינה הרלוונטית.

מה האחריות של חברת ביטוח בגרמניה למעשי סוכן?

סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח הגרמני קובע שבנסיבות מסוימות ידיעת הסוכן מיוחסת לחברת הביטוח. הוראות נוספות מסדירות את סמכותו לקבל הצעות והודעות.

איך הרגולטור הבריטי מפקח על סוכני ביטוח?

במנגנון Appointed Representatives, הגוף המורשה שאחראי לנציג חייב לפקח על פעילותו. הרגולטור FCA פרסם ממצאים על כשלים בפיקוח והחמיר את הדרישות בתחום.

האם סוכן ביטוח פטור מאחריות אם חברת הביטוח אחראית?

לא. סוכן שהתרשל, הטעה או זייף מסמכים עשוי לשאת באחריות אישית. אחריותו אינה שוללת בהכרח אחריות מקבילה של חברת הביטוח.

על המחבר
שמואל פיקסמן הוא סוכן ביטוח משנת 2001 ובעל פיקסמן סוכנות לביטוח. עוסק בתחום החיסכון הפנסיוני, קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות ופתרונות פיננסיים. המאמר משלב ניסיון מקצועי בענף הביטוח עם סקירה השוואתית של חקיקה, פסיקה ורגולציה בישראל ובעולם.