מונופול

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מה קורה כשאתם רוכשים מוצר פגום מהסופר?

אפשרי שתחליפו את המוצר או שלא תשובו לבקר באותו סופר ותפנו למתחרים שלו.

אתם לא מצפים מהמדינה להיות מעורבת בשיקול הדעת שלכם ולקבוע עבורכם מאיזה סופר לרכוש את המוצר, כמה מוצרים לרכוש ובאיזה מכיר?

זה היה אומנם קיים בתקופת הצנע, בשנות ה-50, אבל כיום הודות להתפתחות הכלכלה בארץ, השוק התחרותי שקיים ביו בתי המרכולים, נותן בידנו שפע של בחירה, להחליט מהיכן נרכוש ומה נקנה, לפי שיקול דעתנו.

בתחום הביטוח והפיננסים, המצב עד כמה שהוא אבסורדי, עדיין זהה לתקופת הצנע בשנות החמישים, לשוק בולשביקי, שבו יש מונופול לחברות ביטוח שנשלטות ביד רמה ע”י פקידי הרגולטור ממשרד באוצר.

הרציונל שמסתתר מאחורי מדיניות המפקח על הביטוח במשרד האוצר, הוא שצריך לדאוג לכספי הציבור שמושקעים בחברות הביטוח.

בגלל תקנות רגולטוריות, קשה לחברות חדשות, להיכנס לתחום הביטוח בשוק הישראלי.

חברות הביטוח שמחות לעבוד מול המפקח על הביטוח, משום שזה מונע מהם את הצורך להתחרות בשוק תחרותי, כול מה שהם זקוקים לו, זה לשכנע אדם אחד שעומד בראש פירמידת הפיקוח על הביטוח, ללכת לקראתם, ולהטיב עמם.

דוגמה לכך מהשנים האחרונות, הם תקנות סולבנסי 2:

לאחר משבר הסאבפריים בשנת 2008, בדומה לרגולציה שנוצרה במערכת הבנקאית (הוראות “באזל”) נוצרה בתחילת שנת 2016 באיחוד האירופאי רגולציית סולבנסי 2 (Solvency II), שמטרתה המוצהרת, היא לשמור על יציבות חברות הביטוח.

הגדרת היעדים בנויה משלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בדרישות ההון, החלק השני עוסק בממשל תאגידי וניהול הסיכונים ופיקוח רגולטורי וחלק השלישי עוסק באחריות התאגיד למשמעת שוק, כלומר גילוי ודיווח של כשלי שוק.

בדומה לשלושת הנדבכים של תקנות באזל במערכת הבנקאית..

ובפועל כיצד היא מתבצעת- חברת ביטוח צריכה לשמר רזרבת הון מרכזית לספיגת הפסדים כנגד הסיכונים להם חברת הביטוח חשופה בהתאם לתרחיש שיכול לקראת  פעם ב- 200 שנה.

כאשר, הסיכונים העיקריים להם חשופים חברות הביטוח הם סיכונים ביטוחיים, סיכוני שוק, אשראי וסיכונים תפעוליים.

בישראל רשות שוק ההון, ביטוח וחסכון –אימצה את סולבנסי 2 והודיע על כוונתו להחילו בצורה מדורגת החל מהדוחות הכספיים של הרבעון השני ב-2017 ופריסתו למספר שנים עד לעמידה ביעדים של השוק האירופאי, לקראת סוף שנת  2021.

תקנות אלו מקשות על יצירת שוק תחרותי.

ידוע כי כול עסק שנבנה במהלך השנים, כמו בכול מקום אחר בעולם המערבי, נושא בתוכו מרכיב סיכוני, כמו שנאמר, כגודל הסיכון, כך גודל הסיכוי…

אבל מה קורה כשאנו מנטרלים את הסיכון ומותירים את הסיכוי?

נוצר מנגנון  של עסק מסואב והרסני, כלומר עסק שיחטא למטרה שלשמו נוצר, מבחינה עסקית, לא יינזק.

כול בעל עסק יודע, שכשהוא עושה טעות בניהול העסק שלו, את העונש הוא מקבל בצורה של הפסד כספי.

כך למשל, אם  פורסם כי נמכר בשר פיגולים בסופר מסוים, הלקוחות ידירו את רגליהם מאותו מרכול ובעל העסק יוכל להגיע לכדי פשיטת רגל.

ובדוגמה נוספת, אם סוכן ביטוח כשל ולא העניק שירות נאות ללקוחותיו, הם יינטשו אותו ויעברו למתחריו.

אבל מה יקרה בעולם היפותטי בו לא קיימים עוד סוכני ביטוח ואני מחויב לרכוש את הביטוחים שלי מאותו סוכן ביטוח?

כיצד אני יוכל להעניש את סוכן הביטוח  על השירות הקלוקל ועל מחדליו?

האם מפקח מתעם הממשלה, יכול לכפות על סוכן הביטוח, לתת רמת שירות גבוהה ללקוחותיו, במצב של חוסר תחרות?

האם מפקח מטעם הממשלה יוכל לפקח ולמנוע מבעל הסופר להמשיך ולמכור בשר פיגולים?

האם אני יוכל להבטיח שאותו מפקח פועל ביושרה ושהוא חסר אינטרסים זרים?
לדוגמה, לוטש את עיניו לתפקיד בכיר באותה חברה שעליה הוא מפקח, לאחר שיפרוש מתפקיד המפקח?

הסיפור בא להמחיש את העובדה כי שום פיקוח לא יכול להחליף תחרות בריאה.

כמו בכול תחום, ועל כמה וכמה, בתחום הפיננסי והביטוח.

תקנות אלו נועדו למנוע סיכונים שקורים אחת ל200 שנה?

האם אבדן התחרות שיכל לשרת את האזרח, היה שווה במחיר ביטול סיכון לבעל עסק שיכול להתרחש אחת ל-200 שנה?

בפועל נוצרו כאן חברות ביטוח עם מנגנונים מסואבים ולא יעילים, שמקשים על האזרח.

לתוך הוואקום שנוצר, חדרה ההסתדרות העובדים, שמקשה עוד יותר על התייעלות המוסדיים .

ישנם חברות ביטוח שבשוק תחרותי היו קורסות, בגלל חוסר יעילות.

משרד האוצר טוען שתפקיד המפקח על הביטוח, הוא למנוע קריסת חברות אלו.

לכן תקנות סולבנסי, אפשרו לרגולטור במשרד האוצר, לחזק את שליטתו בהתנהלות חברות הביטוח ומאפשרת לו לנהל אותם בלי הצורך לקבל אחריות על הנזקים שהוא יוצר בענף זה.

המצב דומה בעיקרו לתהליכים שהובילו את שוק הדיור למשבר הסאבפריים בארה”ב, גם שם הממשל האמריקני אפשר לבנקים הגדולים במדינה, להתנהל בלי להסתכן בקריסה כלכלית והם עשו כול טעות אפשרית מתוך מחשבה שהממשל ייתן להם גיבוי ואכן כך היה.

כששוק ההלוואות קרס, הממשל הזרים להם כספים, על חשבון משלם המיסים.

והחובות עברו מהבנקים לציבור משלם המיסים.

כמו בארה”ב כך אצלנו, כשקרנות הפנסיה של החברות נכנסו לגירעונות, המפקח על הביטוח, מתוך דאגה לציבור, החל בהזרמת כספים מכספי משלם המיסים לקרנות הפנסיה, ע”י הגדלת איגרות החוב הממשלתיות, שמקנות רשת ביטחון לקרנות הפנסיה.

אף אחד בפיקוח לא חשב לחשב מסלול מחדש ולבדוק מכשירים פיננסים חדשים שיחליפו את המודל הכושל של קרנות הפנסיה, שנכשל שוב ושוב…

כידוע, פקידים אף פעם לא טועים ואת התשלום ישלמו בנינו ונכדינו.

מה כבר יכול לקרות לציבור במידה וחברת ביטוח תקרוס?

הרי כספי הציבור מופקדים בחשבונות בנקים והחברות רק אחראיות על ניהול הכספים ולשם כך הם גובות דמי ניהול.

כבר הייתה חברת ביטוח הסתדרותית שפשטה את הרגל, בשנות ה-80.

קראו לה חברת “הסנה לביטוח “.

ומה קרה?, מה עלה בגורל המבוטחים?

הם לא נפגעו, הפוליסות שהיו בניהול חברת הביטוח הסנה, נמכרו לחברת מגדל ביטוח ולחברת כלל ביטוח ובא לציון גואל…

היום זה לא היה קורה, חברת הסנה, הייתה ניצלת מפשיטת רגל, כיוון שהמפקח על הביטוח במשרד האוצר, לא היה מאפשר זאת ותחת הסיסמה של הדאגה לשלום הציבור, הוא היה מזרים אליה כספים, על חשבון משלם המיסים…

וכשהרגולטור מקבל אחיזה בחברות הביטוח, הוא לא יודע שובע מה הוא ואם הההצלחה, מגיע התיאבון וכך נוצרת רגולציה מסואבת שמקשה אף על תפקוד חברות הביטוח ביום יום.

אם זה בתחום האשראי- הגבלת ההלוואות לכול מטרה שניתנו ללקוחות המוסדיים.

תמיד זה ישווק ע”י הרגולטור במשרד האוצר, בשם הדאגה לשלום הציבור,

או הוצאת סוכני הביטוח מתחום השוק הפנסיוני, בשם ההתייעלות והוזלת תהליכים.

בפועל מה קורה: יש ציבור הולך וגדל של חוסכים באפיקים פנסיוניים, שאין להם מוסג מה הם עושים ומה הם צריכים לעשות .

אותו ציבור, שלא יכול לקבל הלוואה על חשבון החיסכון הפנסיוני שלו ולכן הם שוברים  את הקופה הפנסיונית שברשותם כדי להוציא את כספם.

את הנזק שהרגולציה מביאה עלינו נוכל להרגיש עוד כמה עשרות שנים, ביתר שאת, כשלציבור גמלאים הולך וגדל, לא תישאר פנסיה לצורכם, בעת פרישתם לגמלאות.

השארת תגובה