בישראל נוטים להשתמש בביטוי "המודל הצ’יליאני" בעיקר בהקשר של מסלולי השקעות לפי גיל, שבהם ככל שהחוסך מתבגר החשיפה שלו למניות יורדת. אבל האמת רחבה הרבה יותר. כדי להבין את המקור של הביטוי, צריך לחזור לצ’ילה של המאה ה־20, למערכת ציבורית שהתמוטטה, לרפורמות עמוקות תחת שלטון צבאי, ולכלכלנים בינלאומיים שראו במדינה מעבדה לניסוי כלכלי.
החל משנת 1926 פעלה בצ’ילה קרן פנסיה ממלכתית. עד שנת 1973 כבר 73% מהתושבים הפרישו כספים לפנסיה, אך המערכת נקלעה לגירעון כבד עקב פער בין ההכנסות לבין ההתחייבויות. ההטבות זרמו בעיקר למקורבים פוליטיים – מצב המזכיר את הפנסיה התקציבית בישראל.
ב־4 בנובמבר 1980 קיבל הגנרל אוגוסטו פינושה החלטה דרמטית: להפריט את קרן הפנסיה הממלכתית. המהלך נבנה על רעיונותיו של הכלכלן האמריקני מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל, שטען כי מערכות סוציאליות צריכות להתבסס על חיסכון אישי ולא על מימון ממשלתי. שר העבודה הצ’יליאני ז’וזה פיניירה, אחיו של הנשיא סבסטיאן פיניירה, היה האדריכל של המודל החדש. כך הוקמו קרנות AFP – חשבונות חיסכון אישיים פרטיים אליהם מפרישים עובדים ומעסיקים, והם מנוהלים בידי גופים בשוק ההון.
מאז שנות ה־80 השתנה תמהיל ההשקעות. בתחילה הושקעו בעיקר באג"ח ממשלתיות, ובהמשך נפתחו לשווקים גלובליים. בשנת 2002 הונהגו חמישה מסלולים שונים (A עד E) לפי רמות סיכון – צעירים במסלולים עתירי מניות, מבוגרים במסלולים סולידיים. בישראל זה נתפס כ"המודל הצ’יליאני", אך למעשה מדובר רק ברכיב אחד מתוך רפורמה מערכתית רחבה.
המודל עורר עניין בינלאומי. בשנת 2001, בביקור נשיא צ’ילה ריקרדו לאגוס בבית הלבן, אמר נשיא ארה"ב ג’ורג’ בוש הבן כי הוא מתפעל מהמודל ורואה בו מקור השראה לרפורמות בביטוח הלאומי האמריקני. צ’ילה הפכה לדוגמה עולמית ל"מעבדת שוק חופשי".
לצד היתרונות – בעלות אישית על החיסכון, שקיפות ויכולת תחרות – התגלו גם בעיות. עובדים בתעסוקה לא יציבה לא הצליחו לצבור מספיק, דמי הניהול היו גבוהים ופגעו בתשואה נטו, ונשים קיבלו קצבאות נמוכות מגברים בגלל שכר נמוך יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר.
בשנת 2008 נחקקה רפורמה נוספת: נוספה שכבת ביטחון ציבורית סולידרית לפנסיה בסיסית, הועמקה חובת ההפקדה גם לעצמאים ובעלי עסקים, ותוקנו חלק מהפערים המגדריים באמצעות מענק לכל ילד לנשים.
ציר זמן: התפתחות המודל הצ’יליאני
| שנה | אירוע מרכזי |
|---|---|
| 1926 | הקמת קרן פנסיה ממלכתית בצ’ילה |
| 1973 | כ־73% מהתושבים מפרישים לקרן, המערכת מתחילה להיכנס לגירעון |
| 1980 | פינושה מחליט על הפרטת הפנסיה והקמת קרנות AFP אישיות |
| שנות ה־90 | הגדלת השקעות בשוקי הון גלובליים |
| 2002 | הכנסת מסלולי השקעה A–E (התאמת סיכון לפי גיל) |
| 2008 | רפורמה גדולה: שכבת ביטחון ציבורית, חובת הפרשה לעצמאים, תיקון עיוותים מגדריים |
מה אימצנו בישראל
בישראל אומץ המודל הצ’יליאני כמערכת כבר במסגרת ועדת בכר (2005). בדומה לצ’ילה, גם אצלנו הוצאה הפנסיה מהבנקים ועברה לניהול בידי גופים פרטיים־מוסדיים. נבנתה מערכת שבה החוסך מפריש לקרן מנוהלת, המדינה מספקת שכבת ביטחון בדמות ביטוח לאומי, והפיקוח הרגולטורי קובע כללים ליציבות ותחרות. זהו למעשה יישום ישיר של המודל הצ’יליאני המקורי – עם התאמות לישראל.
עם זאת, בציבור הרחב המונח “המודל הצ’יליאני” מתייחס בעיקר למסלול ההשקעות לפי גיל, שהונהג בישראל בשנת 2010. במסלול הזה, החשיפה למניות יורדת עם הגיל והחשיפה לאג"ח עולה. מדובר בשם שיווקי ולא בגרסה המלאה של המודל הצ’יליאני המקורי.
במילים אחרות, בישראל יש שני רבדים: המערכת עצמה, שהוקמה בהשראת הרפורמה הצ’יליאנית, והמותג הציבורי “מודל צ’יליאני” שמתאר בפועל רק את שיטת ניהול ההשקעות.
השוואה בין צ’ילה לישראל
| נושא | צ’ילה | ישראל |
|---|---|---|
| מבנה מערכת | חשבונות אישיים פרטיים (AFP), שכבת ביטחון ציבורית | קרנות פנסיה פרטיות־מוסדיות, ביטוח לאומי כבסיס |
| שנת הרפורמה המרכזית | 1980 (פינושה, פרידמן, פיניירה) | 2005 (ועדת בכר) |
| ניהול השקעות | מסלולים לפי רמות סיכון, חשיפה גלובלית רחבה | מסלולי ברירת מחדל לפי גיל (“מודל צ’יליאני” בישראל) |
| דמי ניהול | גבוהים יחסית, הובילו לביקורת ציבורית | נתונים לפיקוח חלקי, ולתחרות בין גופים מוסדיים |
| רשת ביטחון | פנסיה בסיסית סולידרית מ־2008 | קצבת זקנה מביטוח לאומי |
| אתגר מרכזי | פערי כיסוי ותעסוקה לא רציפה | דמי ניהול, מודעות ציבורית, פנסיה תקציבית |
סיכום
המודל הצ’יליאני הוא סיפור של מהפכה כלכלית תחת שלטון צבאי: פינושה שהוביל את השינוי, פרידמן שסיפק את התיאוריה, פיניירה שיישם בפועל, ובוש שהתפעל ממנו מהצד השני של העולם. זו מערכת שהציגה יתרונות ברורים אך גם חולשות כואבות, ושעברה גל תיקונים מתמשך. בישראל אומץ המודל ברפורמת בכר – המעבר למערכת פרטית־מוסדית – אך הציבור מכיר בעיקר את השם “מודל צ’יליאני” בהקשר של מסלול השקעות לפי גיל. ההבחנה הזו קריטית להבנת מה באמת אימצנו מצ’ילה, ומהו רק שם שיווקי.
שאלות ותשובות על המודל הצ׳יליאני
מהו המודל הצ׳יליאני המקורי?
המודל הצ׳יליאני הוא רפורמה שנעשתה בצ׳ילה בשנת 1980 בהובלת הגנרל פינושה, הכלכלן זוכה פרס נובל מילטון פרידמן ושר העבודה ז׳וזה פיניירה. המודל החליף מערכת פנסיה ציבורית בקרנות חיסכון אישיות פרטיות (AFP), עם ניהול בשוק ההון ותחרות בין גופים.
מה קרה בצ׳ילה אחרי הרפורמה?
בתחילה נרשמה הצלחה: חיסכון אישי, ניהול מקצועי, תשואות גבוהות יותר. בהמשך התגלו בעיות – דמי ניהול גבוהים, פערי כיסוי לעובדים בתעסוקה זמנית, וקצבאות נמוכות לנשים. בשנת 2008 הוסיפה צ׳ילה שכבת ביטחון ציבורית כדי להתמודד עם הבעיות.
למה בישראל קוראים למסלול השקעות "מודל צ׳יליאני"?
בישראל אומץ המודל הצ׳יליאני במלואו בוועדת בכר (2005), כשקרנות הפנסיה יצאו מהבנקים ועברו לניהול מוסדי פרטי. אבל הציבור מכיר את השם בעיקר ממסלול ההשקעות לפי גיל, שהונהג בשנת 2010. שם "צ׳יליאני" הוא בעיקר כינוי שיווקי, לא המודל המקורי.
מה ההבדל בין המודל בצ׳ילה לבין ישראל?
בצ׳ילה המערכת כולה הופרטה, והחיסכון מנוהל אך ורק בידי גופים פרטיים. בישראל אומץ המבנה הזה, אך נשמרה שכבת ביטחון משמעותית – קצבת זקנה מביטוח לאומי – וגם דמי הניהול נמצאים תחת פיקוח חלקי.
מה הבעיות של המודל הצ׳יליאני?
דמי ניהול גבוהים, חוסר כיסוי לעובדים בתעסוקה לא רציפה, פערים מגדריים (נשים קיבלו קצבאות נמוכות מגברים), ורגישות לפרישות מוקדמות שהקטינו את הקצבאות.
מה היתרונות של המודל הצ׳יליאני?
שקיפות – כל עובד יודע כמה חסך. בעלות אישית על החיסכון. ניהול השקעות מקצועי. ותחרות בין גופים פרטיים שדחפה לחדשנות ולתשואות טובות יותר.
מה אפשר ללמוד בישראל מהניסיון הצ׳יליאני?
שיש חשיבות לשקיפות מלאה בדמי ניהול, לטיפול באוכלוסיות שלא צוברות מספיק חיסכון, ולחינוך פיננסי שימנע בלבול בין "מסלול השקעות" לבין "מבנה מערכת פנסיה".
