פרשת סלייס כנקודת מפנה: אחריות מערכתית בחיסכון הפנסיוני

המאמר מנתח את כתב התביעה שהגיש הממונה על סלייס, רו"ח אפי סנדרוב, ואת המשמעות הרחבה שלו לשוק החיסכון הפנסיוני בישראל. לפי הנטען בתביעה, פרשת סלייס כללה העברת כ־850 מיליון שקל מכספי כ־7,500 חוסכים לקרנות השקעה אלטרנטיביות מעבר לים, תוך כשלים חמורים בבקרה, בממשל התאגידי ובשמירה על כספי העמיתים. המאמר מסביר מדוע כתב התביעה מסמן נקודת מפנה רגולטורית, שבה האחריות אינה מוטלת רק על משווקים וסוכנים, אלא גם על בתי השקעות, הנהלות, דירקטוריונים וגורמי ביקורת. בנוסף, הוא בוחן כיצד תפיסה זו נועדה לחזק קיימות פיננסית, שקיפות ואמון הציבור במערכת החיסכון ארוכת הטווח.

כתב התביעה מרחיב את האחריות משלב השיווק אל כלל שרשרת הערך הפנסיונית, כולל הנהלות ודירקטוריונים. לפי הנטען, כשלים בבקרה ובממשל תאגידי אפשרו העברת מאות מיליוני שקלים לקרנות אלטרנטיביות מסוכנות מעבר לים. הפרשה מדגישה את הפער בין שליחות רגולטורית של סוכן הביטוח לבין אחריות מוסדית בפועל כלפי החוסך. אימוץ אחריות מערכתית מוצג כתנאי בסיסי לקיימות פיננסית ולשיקום אמון הציבור.

כתב התביעה והמשמעות הרגולטורית

הממונה על סלייס, רו"ח אפי סנדרוב, הגיש כתב תביעה נגד בעלי השליטה והנהלת סלייס: שמעון גולדברג, אסף גולדברג המנכ"ל, שי גולדברג, ענת טאוב לשעבר יו"ר הדירקטוריון, ניר שהם, מיכאל ססלר, רון אייכל ותמר צ'חנובר. לצד נושאי המשרה נתבעים גם רו"ח זאב לוינגר מנהל הכספים לשעבר, רו"ח ירון ברהום רואה החשבון המבקר לשעבר, ועו"ד יוסף פורת היועץ המשפטי וקצין הציות לשעבר.

המהלך הזה חורג מפרשה נקודתית. הוא מסמן שינוי עמוק בתפיסת האחריות בשוק החיסכון הפנסיוני בישראל. לראשונה, רשות שוק ההון קובעת שהאחריות אינה נעצרת אצל המשווקים והסוכנים. האחריות חלה גם על בית ההשקעות, ההנהלה הבכירה, הדירקטוריון וגורמי הבקרה. המשמעות ברורה: אחריות מערכתית ולא אישית בלבד.

היקף הפרשה והפגיעה בחוסכים

לפי כתב התביעה, פרשת סלייס היא אחת מפרשות ההונאה החמורות והרחבות שידע ענף החיסכון הפנסיוני וההשקעות בישראל. התביעה מתארת מעילה עמוקה באמון החוסכים. כ־7,500 עמיתים איבדו את כספי הפנסיה שלהם. רבים מהם היו קשישים ואנשים במצוקה כלכלית, שנותרו ללא רשת ביטחון.

גורמים שונים שכנעו חוסכים להעביר את כספי הפנסיה לקופות גמל בניהול אישי מסוג IRA. לאחר מכן נוידו הכספים לקרנות השקעה אלטרנטיביות מעבר לים, בעיקר בתחומי נדל"ן ואשראי. התביעה מכנה קרנות אלו "הקרנות האדומות". הקרנות קלטו כ־850 מיליון שקל מכספי חוסכים. עד כה אותרו כ־280 מיליון שקל בלבד, וגם הם מושקעים בנכסים בלתי סחירים ובסיכון גבוה, שניתן יהיה לממשם רק בעוד שנים.

השיטה והכשלים המבניים

כתב התביעה מתאר שיטה שפעלה משנת 2020 ועד ספטמבר 2023. במהלך התקופה הזו התגלו ליקויים חמורים בהתנהלות סלייס. בעקבותיהם אסרה רשות שוק ההון על המשך העברת כספים לקרנות. הקרנות התאגדו בארצות הברית באמצעות חברות זרות, חלקן בשליטת גורמים עלומים ולעיתים אנשי קש. הן פתחו חשבונות בנק מתחלפים ושווקו בישראל דרך סלייס, בין היתר באמצעות סוכני ביטוח שקיבלו תגמולים חריגים.

יזמי הקרנות איתרו חוסכים במצוקה כלכלית, לעיתים בעלי דירוג אשראי נמוך. הם הציעו הלוואות בהיקף של עד כ־30 אחוז מהחיסכון, בתמורה להעברת כספי הפנסיה לקרנות. על ההלוואות נגבו דמי טיפול של כ־10 אחוזים. במקביל גויסו חוסכים אמידים, כולל קשישים בדיור מוגן, תוך הבטחות לתשואות גבוהות. לאחר העברת הכספים לחו"ל נעלמו עקבותיהם.

בדיקות שערך סנדרוב העלו כשלים חמורים. יותר מ־190 מיליון שקל הועברו ללא הוראות כתובות מהעמיתים. כ־130 מיליון שקל נותבו לקרנות שונות מאלו שהתבקשו. אלפי ניודים בוצעו באמצעות טפסים בלתי תקינים, ואף עלו חשדות לזיוף מסמכים. מערכות המידע תפקדו באופן כאוטי, והעברות הכספים נוהלו באמצעות קובצי אקסל ידניים, ללא בקרות אפקטיביות.

אחריות מערכתית ולא רק שיווקית

לפי הנטען, סלייס פעלה במתכונת המזכירה פירמידה. חוסכים שביקשו לפדות כספים קיבלו תשלומים מכספי חוסכים אחרים, אף שהכספים לא חזרו מהקרנות. התנהלות זו יצרה גירעון של כ־70 מיליון שקל בחשבונות המעבר של החברה.

כתב התביעה דוחה את הטענה שבית השקעות או גוף מוסדי הוא רק פלטפורמה טכנית. מי שמרוויח מהעסקה, מאפשר אותה, מאשר אותה ומבקר אותה נושא באחריות. גם אם אינו זה שפגש את החוסך ישירות.

לפי החוק, סוכן הביטוח מוגדר כשלוח המבטח. בפועל, ההגדרה הזו יושמה בעיקר במישור הרגולטורי והמשמעתי. במישור האחריות המעשית כלפי החוסך, מוסדיים נהגו להתנער מאחריות ישירה ולהפנות את האצבע כלפי המשווק בלבד.

המשמעות לקיימות פיננסית

כך נוצר עיוות מבני בענף. הסוכן נמדד לפי תפוקה ומספר עסקאות, בעוד שהמוסדי נהנה מהזרמת כספים ללא אחריות מלאה למוצר, לבקרה ולממשל תאגידי. מצב זה פגע בקיימות הפיננסית של המערכת וערער את אמון הציבור בחיסכון הפנסיוני.

אם עולה השאלה מדוע חלפו כמעט שנתיים מאז התפוצצות הפרשה בדצמבר 2022 ועד הגשת כתב התביעה, התשובה אינה רק חקירתית. הרשות בנתה תפיסה משפטית חדשה. תפיסה שמרחיבה את האחריות ממי שמכר את המוצר אל מי שאפשר, פיקח והרוויח מהמנגנון כולו.

ראוי לציין כי כתב התביעה אינו כולל את טוקטלי, השותף השני בסלייס. אין בכך קביעה. זו שאלה לגיטימית לגבי אופן קביעת האחריות והאם צעדים נוספים ינקטו בעתיד.

פרשת סלייס אינה פרשת עבר בלבד. היא נקודת מפנה. היא עשויה לשנות את האופן שבו מדינת ישראל תופסת אחריות, בקרה וקיימות פיננסית במוצרים פנסיוניים. מערכת חיסכון ארוכת טווח אינה יכולה להתקיים ללא אחריות מערכתית, שקיפות ובקרה לאורך כל שרשרת הערך.

המאמר הזה הוא חלק מסדרת מאמרים העוסקים ברגולציה, פיקוח ואחריות אזרחית.
למאמרים נוספים בנושא:
רגולציה, פיקוח ואחריות אזרחית

המאמר עוסק בפרשת סלייס כחלק מדיון רחב בכשלים רגולטוריים.
לכל מאמרי פרשת סלייס:
פרשת סלייס

מי שמעוניין להבין כיצד שינוי תפיסת האחריות משפיע בפועל על החוסך, יכול לקרוא גם את המאמר
מה זה אומר בפועל לחוסך בשנת 2026.

לקריאה מעשית יותר, הכוללת זיהוי סימני אזהרה מוקדמים, ראו גם
איך חוסך מזהה נורה אדומה לפני שזה מאוחר מדי.

המאמר עוסק בפרשת סלייס כחלק מדיון רחב בכשלים רגולטוריים.
לכל מאמרי פרשת סלייס: פרשת סלייס

מהי המשמעות של כתב התביעה בפרשת סלייס עבור החוסכים?

כתב התביעה מסמן שינוי תפיסתי שלפיו האחריות לכספי החיסכון אינה מוטלת רק על משווקים וסוכנים, אלא גם על בתי השקעות, הנהלות, דירקטוריונים וגורמי ביקורת. המשמעות היא חיזוק ההגנה על החוסך והרחבת האחריות המוסדית.

האם פרשת סלייס מצביעה על כשל נקודתי או על בעיה מערכתית?

לפי הנטען בכתב התביעה, מדובר בכשל מערכתי מתמשך שכלל ליקויים בבקרה, בממשל תאגידי ובניהול כספי עמיתים, ולא בטעות או מעילה נקודתית של גורם בודד.

האם סוכני הביטוח הם האחראים היחידים לנזק שנגרם לחוסכים?

הפרשה מדגישה פער בין שליחות רגולטורית של סוכן הביטוח לבין אחריות מוסדית בפועל. לפי כתב התביעה, האחריות אינה מסתיימת אצל הסוכן בלבד, אלא חלה גם על הגופים שאפשרו, פיקחו והרוויחו מהפעילות.

כיצד שינוי תפיסת האחריות משפיע על הקיימות הפיננסית של המערכת?

אחריות מערכתית מחזקת שקיפות, בקרה וממשל תאגידי, ומצמצמת סיכונים לחוסכים בטווח הארוך. ללא אחריות כזו, אמון הציבור והיציבות של מערכת החיסכון הפנסיוני נפגעים.

האם צפויים צעדים רגולטוריים נוספים בעקבות הפרשה?

כתב התביעה עשוי לשמש בסיס לשינויים רגולטוריים נוספים, לרבות חיזוק חובות בקרה, הרחבת אחריות דירקטוריונים והידוק הפיקוח על מוצרים פנסיוניים מורכבים.