גורמים שהיו מעורבים בפעילות סלייס מחזיקים במניות של חברה ציבורית בארה״ב, אך הרשויות בישראל נמנעות מהקפאתן
הפגנת נפגעי סלייס בדרישה להשבת כספי הפנסיה
כשאלפי חוסכים מגלים שכספי הפנסיה שלהם נעלמו, הם מצפים לדבר אחד בסיסי: שהמדינה תפעל לשמור על מה שעוד ניתן להציל.
בפרשת סלייס, זה לא קרה.
בזמן שכספי פנסיה נעלמו מחשבונות של אזרחים, התברר כי גורמים שהיו מעורבים בפעילות סלייס מחזיקים במניות של חברה ציבורית הנסחרת בנאסד״ק, נכסים גלויים, סחירים וברי-הקפאה מיידית.
ובכל זאת, לא הוצא צו עיקול, לא הוקפאו מניות, ולא ננקט צעד רגולטורי בסיסי.
בכל פרשה שבה נעלמים כספי פנסיה של אלפי חוסכים, האחריות הראשונה של הרגולטור אינה להכריע אשמה פלילית, אלא לשמור על מה שעוד ניתן להציל. הכלי הבסיסי ביותר לכך הוא הקפאת נכסים עד לבירור מלא של העובדות.
בפרשת סלייס, גם הצעד הבסיסי הזה לא בוצע.
מניות סחירות, נכסים גלויים, ללא עיקול
במסגרת הפרשה התברר כי גורמים שהיו מעורבים בפעילות סלייס מחזיקים במניות של חברת נוקלאוס, חברה ציבורית הנסחרת ב־נאסד"ק.
מדובר בנכסים גלויים, מדווחים, מוחזקים באמצעות ברוקרים מפוקחים, וכאלו שניתן להקפיא בצו רגולטורי פשוט. לא נדרשת הרשעה, לא קביעה פלילית ולא הליך מורכב, רק החלטה להגן על כספי הציבור.
ובכל זאת, לא הוצא צו עיקול, לא הוקפאו מניות, ולא ננקט צעד רוחבי כלפי כלל המעורבים.
מי מחזיק במניות ומה הזיקה לפרשה
על פי המידע הקיים, בין מחזיקי המניות ובעלי הזיקה לפעילות סלייס נמצאים:
ליעם ישראל, שעסק בגיוס כספים עבור סלייס;
גבריאל קוקאשווילי, דירקטור בסוכנות השקעות ששיווקה קרנות אלטרנטיביות אליהן הוזרמו עשרות מיליוני דולרים מכספי עמיתי סלייס;
אלעד שוחט, שלפי הטענות פעל בגיוס כספים עבור סלייס;
וליאור שאול, שעמדה בקשר שוטף עם פעילות ההשקעה של העמיתים ואף השתמשה בערוצי התקשורת של הקרן.
אין כאן קביעה פלילית, ואין טענה להרשעה. יש רשת זיקות מקצועיות ועסקיות ברורה, ויש נכסים שניתן היה להקפיא כבר בשלב מוקדם.
אין עיקול, וגם אין תביעה שמתנהלת
לצד היעדר העיקול, גם האפיק המשפטי כמעט ואינו פעיל. אמנם הוגש כתב תביעה, אך האגרה לא שולמה, ולכן ההליך אינו מתקדם בפועל. בהיעדר תביעה פעילה אין גילוי מסמכים, אין צווים שיפוטיים, ואין אפשרות אמיתית לברר את מסלול הכספים.
בפועל, מדובר בהיעדר אכיפה, לא בזהירות משפטית.
החשש האמיתי: שאלות מארה״ב
הדיון שאינו נאמר בקול רם אך חוזר שוב ושוב בשיחות סגורות הוא זה:
נקיטת פעולה מול מניות הנסחרות בארה״ב עלולה להוביל לשאלות מצד הרשויות האמריקאיות.
שאלות על מקור הכסף, על מסלולו, ועל זהות המעורבים.
ושאלה אחת נוספת, קשה במיוחד: אם יש חשד כה חמור, מדוע הרגולטור הישראלי לא הקפיא את הנכסים בעצמו?
כך, במקום שעיקול ייתפס ככלי הגנה בסיסי על כספי ציבור, הוא נתפס כסיכון. לא סיכון לעבריינים – אלא סיכון למערכת הפיקוח.
עיקול אינו הרשעה
חשוב להבהיר זאת באופן חד וברור:
עיקול אינו הרשעה. הקפאת מניות אינה קביעה פלילית. זהו כלי מנהלי שנועד לשמור על נכסים עד לבירור העובדות.
דווקא ההימנעות משימוש בכלי הזה, כאשר קיימים נכסים סחירים וברורים, היא החריגה.
לנפגעי סלייס, מסקנה קשה אך הכרחית
ולנפגעי סלייס עצמם צריך לומר ביושר: ייתכן שרשות שוק ההון איננה הכתובת האפקטיבית להשבת הכספים.
לא משום שאין סמכויות בישראל, אלא משום שהנכסים המשמעותיים שצפו עד כה אינם כאן. הם מצויים במניות של חברה ציבורית שנסחרת בארה״ב, תחת פיקוח אמריקאי.
במקום שבו הכסף נמצא, שם גם מצוי הכוח האמיתי לפעול. רשויות האכיפה והפיקוח בארה״ב אינן נרתעות משאלות קשות הנוגעות למקור הכסף, למסלולו ולזהות המעורבים.
ייתכן שהמאבק על כספי הפנסיה של נפגעי סלייס כבר אינו מאבק רגולטורי מקומי, אלא מאבק משפטי ובינלאומי, בזירה שבה הנכסים גלויים, סחירים וברי־עיקול.
וזו אולי המסקנה הקשה ביותר מהפרשה:
לא תמיד המדינה שבה הופקד הכסף היא גם המדינה שתשיב אותו.
המאמר הזה הוא חלק מסדרת מאמרים העוסקים ברגולציה, פיקוח ואחריות אזרחית.
למאמרים נוספים בנושא:
רגולציה, פיקוח ואחריות אזרחית
המאמר עוסק בפרשת סלייס כחלק מדיון רחב בכשלים רגולטוריים.
לכל מאמרי פרשת סלייס: פרשת סלייס
