ועדת בכר- בין חזון למציאות

בחודש יוני 2005 העבירה ממשלת ישראל שלושה חוקים שהיוו יחדיו את רפורמת בכר.

החוקים עברו בקריאה ראשונה, בחודש יוני 2005, בקריאה שנייה ושלישית, בחודש אוגוסט 2005, בכנסת ונהפכו לחוק, שזכה לתמיכה גורפת בקרב מפלגות הקואליציה.

בספרי הלימוד נכתב על חוקי ועדת בכר, כפי שהוא מופיע בויקפדיה : "מטרת הרפורמה היא הפחתת הריכוזיות של המערכת הבנקאית בשוק ההון.

עיקרי הרפורמה הם סיום הבעלות של הבנקים על קופות הגמל וקרנות הנאמנות, עידוד התחרות בתחומי השקעות אלה, הגברת התחרות בתחום החיסכון הפנסיוני, הגברת הגיוון של אמצעי המימון במשק, ליצירת תחרות לאלו המוצעים על ידי הבנקים. "

בין התומכים בחוק היו מפלגות כמו מפלגת העבודה, שהייתה חייבת לבנק הפועלים באותם שנים, על פי פרסומים, כ-300 מיליון ₪ ומפלגת הליכוד בראשות אריאל שרון, שהייתה גם היא חייבת כספים לבנקים…

וכול זה מעלה תהיות ותמיהות, על רקע העובדה שבכול סיקור של רפורמת בכר נכתב כי: "ההתנגדות לרפורמה באה בעיקר מכיוונם של הבנקים…."

האם יכול להיות שברגע מסוים בהיסטוריה של כנסת ישראל, נהפכו חברי הכנסת להיות צדיקים גמורים ולהתאחד סביב מטרה אחת משותפת, ללא אינטריגות, ללא לוביסטים שישפיעו על החלטתם ,כשהם מניחים את האינטרסים האישיים שלהם בצד?

יכול להיות שימות המשיח הגיעו ומשהו פספס ולא אמר לנו זאת ?

כדי להבין את האירוע המכונן הזה, צריך לחזור כמה שנים אחורה….

*משכנתאות*

בשנת 1990 , ביום אחד החליט האוצר לבטל את מימון המשכנתאות בעזרת אגרות החוב המיועדות, של המדינה.

האוצר פשוט זרק את הבנקים למשכנתאות, לתוך 'הים הסוער ' ונתן לו להתמודד לבד עם בעיית המימון של המשכנתאות.

באותם ימים לפי מדיניות ההשקעה של קופות הגמל, הם נהגו להשקיע כ10% מנכסיהם לטובת מימון משכנתאות.

בחישוב שעשו בבנק טפחות, הגיעו למסקנה שכול קופות הגמל של כול הבנקים לא יספיקו לממן את המשכנתאות של כלל הבנקים, מעבר לשש שנים….

אבל בשביל מה לעורר פאניקה?

נחקה שלכולם יגמר הכסף ואז המדינה תחלץ את הבנקים כולם, כך חשבו בהנהלת המזרחי וכך אכן קרה.

בשנת 1991, קיבלה ממשלת שמיר ערבויות מארה"ב לצורך מימון קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות ומאתיופיה.

אחד התנאים למתן הערבויות, הייתה רפורמה בשוק המשכנתאות.

האמריקנים דרשו שמדינת ישראל תקים שוק משכנתאות אלטרנטיבי לבנקים.

הם טענו שכפי ששוק המשכנתאות התנהל באותם שנים, הוא יכול ליצור משבר קשה בכלכלה הישראלית.

לצורך כך נציגי האוצר טסו לארה"ב, כדי ללמוד את הנושא.

אך לא נרשמה כול התקדמות בנושא, בגלל התנגדות מצד אגף התקציבים במשרד האוצר שסירב להעניק ערבויות ממשלתיות לתחילת הפעילות.

בשנת 1996,התרחש משבר בשוק האגח"ים הממשלתיים שהשפיע על שוק החיסכון, ארוך הטווח, קופות הגמל וגם על שוק המשכנתאות שנסמך גם הוא על האגח"ים הממשלתיים.

הגירעון התקציבי הגדול בקופת המדינה באותה שנה, חייב את ממשלת ישראל להגדיל את הנפקות האג"ח הממשלתי שלה בחו"ל.

התשואות של האג"ח הממשלתיות ואתם הריביות עלו במהירות , בגלל דרוג הנמוך של האגחי"ם.

משבר האגח"ים, גרר להפסדים בקופות הגמל וגרם למשיכת כספים מהם.

הצבירה בקופות הגמל באותם שנים היו בסך של כ-84 מיליארד ₪ שעל פי הערכות כמחצית מהצבירה בקופות הגמל, היו נזילים ומיועדים לפירעון.

מיליארדי שקלים נזילים, החלו לעבור מקופות הגמל, אפיקי חיסכון ארוך הטווח, לפיקדונות, ותכניות חיסכון, אפיקי חיסכון לטווח קצר, המבטיחים תשואה קבועה.

הבנקים שהיו צריכים לשלם את הכסף למפקידים בקופות הגמל וגם עבור החותמים על טופסי ההלוואה, נקלעו למצוקה תזרימי והחלו למכור את קופות הגמל.

בשנת 1996, לבנק המזרחי נגמר הכסף ולכן החליט לסגור את הבנק לשלושה ימים.

בסוף נמצאה קרן פרטית, שהייתה מוכנה להלוות לבנק סכום של 300 מיליון ₪, בריבית גבוהה, לצורך מתן הלוואות.

הבטחת תשואה לאג"ח הממשלתי, תחת ממשלת נתניהו, ע"י שר האוצר מרידור, באמצעות רכישה וקיצוץ תקציבי מהותי, היו אחד הגורמים שגרמו , בתחילת שנות ה-2000 לחזרת האגח"ים לרמות שפויות.

מהלך שיווק אגרסיבי של סוכני הביטוח, שוויסתו את כספי החוסכים לערוצי חיסכון ארוך הטווח, הצילו את קופות הגמל מהתרסקות.

אך הסכנה להתמוטטות שוק המשכנתאות, כתוצאה ממשבר המשכנתאות, שהשליך על כול שוק הנדל"ן, אחד מקטרי הצמיחה של המשק, חייב הקמתה של שוק משכנתאות אלטרנטיבי.

המדינה הייתה מעוניינת להפסיק לסבסד את קרנות הפנסיה בעזרת אגרות חוב מיועדות של המדינה.

הבעיה שהציבור התנגד למהלך זה , מפני שהעדיף להישען על תשואה מובטחת וסולידית של אגרות החוב של הממשלה.

הציבור התנגד למשכן את עתיד חסכונותיו לרולטה של שוק ההון.

לכן היה צורך לשווק את המהלך בעטיפה אחרת , שהציבור 'יקנה' אותה.

ועדת ברודט שהתכנסה בשנת 1996, הגיע לכמה מסקנות, שאחת מהם, הוא הקמת שוק משכנתאות אלטרנטיבי, לצורך כך, הוחלט על הקמתה של ועדת טלמון (1998).

ועדה חשובה נוספת שנקראה "ועדת טלמון", שהתכנסה בשנת 1998.

הועדה פעלה במשך שנתיים וניסתה לחשוב כיצד בונים שוק משכנתאות אלטרנטיבי.

הבעיה הייתה שהקמת שוק משכנתאות, שיתבסס על איגוח משכנתאות, חייב את המדינה להציב ערבויות לצורך תחילת הפעילות.

ואגף התקציבים התנגד לכול צעד של מתן ערבויות מדינה להלוואות משכנתה.

לכן החלטות הועדה לא יושמו מעולם..

הוחלט על הקמת שוק אשראי אלטרנטיבי בו יוכלו בנקים וקונצרנים, לגייס אשראי באמצעות הנפקת אגח"ים, בו יתנהל מסחר באגח"ים שיונפקו למשקיעים.

אין מדובר בעסקה המקורית שבו המדינה מנפיקה אגח"ים, היינו העמדת אשראי לקופות הגמל והמשכנתאות של הבנקים, אלה בעסקה של מסחר בחוב קיים, כשמנפיק האגח"ים אינו צד בעסקה.

הניסיון שנצבר בארה"ב מלמד שהנפקת אגח"ים ע"י בנקים וחברות תשתיות ופיתוח, מגדילות את שיעור התשואה על ההון הקיים בחברה.

שוק משני יצור הפרדה בין הבנק שמוכר אגח"ים לבין הגופים המוסדיים שישקיעו ברכישת האגח"ים..

שינוי זה לעומת המצב שהיה קיים לפני חוק בכר, מגביר את יציבותה של המערכת הבנקאית, הופכת אותה לנזילה יותר וחשופה פחות לסיכוני שוק.

פילוח שוק המשכנתאות למגוון סוגי הלוואות, מגביר את התחרות בכול אחת מהתחומים ומביא להתייעלות, שתורמת להוזלת הריבית על המשכנתה ללווים.

מחקרים שנערכו בארה"ב , מראים שהמרווח הפיננסי בין פיקדונות הציבור להלוואות, נמצא במגמת ירידה מתמדת לאורך יותר מעשרים שנה, כתוצאה מהקמת שוק אגח"ים משני.

הוזלת המשכנתה מגדילה את זמינות האשראי למשקי הבית ומגדילה את כמות הכסף שזורם לשוק ע"י הבנקים בהתאם לשיטה המוניטרית.

בשנת 1996, נמכר גרעין השליטה בבנק הפועלים לתד אריסון שמינה את שלמה נחמה כיו"ר בנק הפועלים.

בעקבות הפרטה זו הגיעו הפרטות נוספות של בנקים וחברות שהיו בשליטת המדינה.

בשנת 2004 התכנסו חמישה עובדי משרד האוצר לוועדה שהתכנסה בהוראת שר האוצר באותה תקופה , בנימין נתניהו .

בראש הוועדה עמד, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, יוסי בכר וחברים בה היו: המשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר , מאיר סוקולר, המפקח על שוק ההון לשעבר, אייל בן שלוש, המפקח על הבנקים לשעבר,יואב להימן והממונה על ההגבלים לשעבר , דרור שטרום.

בעיית חוסר המידע בישראל לגבי עתיד המסחר באגח"ים בשוק ההון בארץ ובעולם, חייב את הממשלה להבטיח הזרמה קבועה של כספים לשוק ההון.

ההצעה הייתה למנוע מהחוסכים לפנסיה, לפדות את כספם בטרם הגיעו לגיל הפנסיה.

הצעה נוספת שתצא לפועל כמה שנים מאוחר יותר , הייתה לחוקק חוק פנסיה חובה, נוסף על ההסכמים הקיבוציים שקיימים בענפים שונים במשק, שבו המעסיקים יפרישו באופן עקבי כספים עבור עובדיהם, שינוהלו בשוק ההון.

בתאריך 1 לנובמבר 2009 מונה יוסי בכר ליו"ר בנק דיסקונט, מיד לאחר שפרש מתפקידו הקודם, כמנכ"ל משרד האוצר, כתגמול על פועלו בוועדה…. .

*קרנות פנסיה*

סיפור קרנות הפנסיה השתלב גם הוא היטב באסטרטגיה של ממשלת ישראל .

בתחילת ימיה הראשונים של המדינה , קרנות הפנסיה שהיו בשליטת ההסתדרות, השתמשו בכספים שהעובדים הפרישו אליהם למימון השקעות במגזר היצרני.

כבר בשנת 1954, כשהמדינה נקלעה למצוקה כלכלית, הבינו באוצר שאפשר להשתמש בכספים הצבורים בקרנות הפנסיה למימון התקציב הממשלתי והחל תהליך בו הממשלה, הגבירה את השימוש בכספי קרנות הפנסיה, ע"י מכירת 'איגרות מיועדות', מבטיחות תשואה, של מדינת ישראל לקרנות הפנסיה על חשבון השקעות של קרנות הפנסיה במגזר העסקי.

עם השנים, עד לרפורמה שבוצעה בתחום קרנות הפנסיה בשנת 1995, 93% מכספי קרנות הפנסיה היה מושקע באגח"ים מיועדים, בלתי סחירים עם תשואה מובטחת של 5.5% לשנה.

במקום שהכסף יושקע במימון פיתוח המשק, הכסף בסכומים של בין 11 מיליארד שקל ל-12 מיליארד שקל, בחודש, הושקע במימון תקציב הממשלה.

בשנת 1995 החליטה הממשלה להנהיג רפורמה, כדי להוריד את היקף ההתחייבויות האקטואריות שלה.

על פי נתונים שפרסם משרד האוצר , היקף הגירעונות האקטואריים של הקרנות הוותיקות , הגיע ל-130 מיליארד ₪ נכון לשנת 2004 והובטח כי הממשלה, תזרים כ- 50% מסכום החוב לקרנות הפנסיה.

אבל למעשה הגירעונות האקטואריים היו פחות, הרבה פחות. כ-70 מיליארד שקל, שנובע מההבדל בהנחה על שיעור ההיוון של הכסף שנצבר בקרנות הפנסיה.

כלומר ההבטחה הממשלתית לסיוע לא יתממש והוכלל בחוק לצורך שכנוע העמיתים לבצע את הרפורמה בקרנות הפנסיה.

כחודשיים לפני חקיקת, חוקי ועדת בכר, בחודש יוני, בשנת 2004, ביצע האוצר, בניהולו של עו"ד ירון ארבל, שמונה לראש מנהלת קרנות הפנסיה, רפורמה בשוק קרנות הפנסיה , במסגרתו הוצא ניהול קרנות הפנסיה מידי ההסתדרות והועבר לניהולם של המוסדיים: חברות ביטוח ובתי השקעות, כדי שיאזנו את הקרנות מבחינה אקטוארית וכדי להפחית את השתתפות הממשלה במימון ההשקעות עבור קרנות הפנסיה בצורה של הנפקת אגח"ים מיועדות.

במסגרת הרפורמה הוטל שינוי רטרואקטיבי שפגע בזכויות העמיתים בקרנות הפנסיה, כדי לצמצם את הגירעון האקטוארי בקרנות הפנסיה.

אחת ממטרות הרפורמה שנתן מענה מיידי לשוק ההון, כדי למנוע את המשבר של שנת 1996 בשנית, הייתה מדיניות השקעות חדשה של קרנות הפנסיה שנפתחו החל משנת 1995, שפירושו הזרמה מידית של כ-8 עד 12 מיליארד ₪ בשנה לשוק הון בבורסה.

אלו היו סכומים אדירים ביחס לכמות הכסף שנסחר בבורסה באותם ימים.

הקטנת הנפקת האגח"ים המיועדות של הממשלה , עבור קרנות הפנסיה, לא הגדילה את מקורות הכסף של המגזר הפרטי, בגלל הגירעון בתקציב המדינה ולכן מה שקרה בפועל היה שהרכב מחזיקי האג"ח הממשלתיות השתנה .

חברות הקונצרנים שנשלטות בידי טייקונים, החליפו את הממשלה בהנפקת אגח"ים עבור קרנות הפנסיה .

כשהחברות שהנפיקו את האגח"ים הפסידו , החלו הטייקונים לערוך 'תספורות' על חשבון כספי העמיתים בקרנות הפנסיה.

מה שמדהים לגלות הוא שאלו שבצעו את הרפורמה הזו בקרנות הפנסיה במשרד האוצר, כיום מועסקים ע"י המוסדיים והמערכת הבנקאית, כמו המפקח לשעבר על הביטוח ושוק ההון, ידין ענבתי, שעמד בראש בית ההשקעות וקרן הפנסיה ד"ש וכיום חבר הנהלה בבנק הפועלים.

לאחר רפורמת בכר, החל האוצר, בתהליך הדרגתי, להעניק עדיפות לקרנות הפנסיה על פני ביטוח המנהלים ששיווקו סוכני הביטוח וזאת למרות שהריסקים שהכילו קרנות הפנסיה היו פחות טובים מהריסקים שצורפו לביטוח המנהלים, מהסיבה שקרנות הפנסיה הכילו אחוז גבוהה של כסף מההפרשות של העמיתים שיועד לחיסכון .

במילים אחרות: יותר כסף מקרנות הפנסיה יכול היה לפרנס מנפיקי אגח"ים בשוק ההון, מאשר הכספים שהופרשו עבור ביטוחי המנהלים, אף על פי שהייתה להם עדיפות מבחינה ביטוחית.

בשנת 2012 , הגיע התהליך לסיומו כשמשרד האוצר, והמפקח על הביטוח ושוק ההון, פרופסור עודד שריג, נתן הוראה להפסיק לשווק את ביטוחי המנהלים עם קצבה מובטחת ובכך העניק את הניצחון הסופי לקרנות הפנסיה.

בשנת 2022 המוסדיים יוכלו לנהל 2.5 טריליון שקלים מכספי החוסכים, לצורך רכישת אגח"ים מידי הבנקים וחברות הקונצרנים במשק.

*פורום מנהלי הסדרים פנסיוניים*

יו"ר פורום מנהלי ההסדרים הפנסיוניים באותה תקופה, מאיר אוזן, נפגש עם המשנה לשעבר למפקח על הבנקים, רו"ח ידין ענבתי והסביר כי המודל יגרום נזק לסוכני הביטוח העצמאיים, בכך שיחסל את המשרה שלהם ויגרום לרבים מהם להיהפך לסוכני ביטוח שכירים של חברות הביטוח.

זו הייתה אחת הנבואות שהגשימו עצמם הלכה למעשה…

מאיר אוזן, טען בפני עיתונאים כי סוכנויות הביטוח המעטות שיישארו, יצטרכו לרכז את פעילותם מול מספר מצומצם של חברות ביטוח גדולות.

הדבר יהווה מכת מוות לחברות ביטוח קטנות ויחסל את התחרות בענף.

חברות ביטוח קטנות, אכן לא יכלו לשרוד.

ועדת בכר גרמה לזעזועים בין חברות הביטוח, לאחר חקיקת החוקים ליישום מסקנות הועדה: חברת הביטוח "שומרה", נרכשה ע"י חברת מנורה, בחודש אוגוסט 2007, וחברת אליהו התאחדה עם חברת מגדל לאחר ששלמה אליהו רכש את גרעין השליטה בחברת הביטוח מגדל בשנת 2013.

ואנו צפויים להתפתחויות נוספות בתחום חברות הביטוח, בעתיד..

מאיר אוזן המשיך ואמר באותו פורום כי כניסת הבנקים לשיווק מוצרים פנסיוניים , יגרום לכך שכול מעסיק ייאלץ להפקיד את העתיד הפנסיוני של עובדיו בידי הבנק, נותן האשראי.

בעקבות טענות אלו, שהועלו ע"י מאיר אוזן, הוחלט להקטין את עמלות הביטוח של סוכני הביטוח העצמאיים ולדחות את כניסת הבנקים הגדולים לייעוץ פנסיוני במשך 5 שנים.

נשאלת השאלה, מדוע ועדת בכר, החליטה לדחות ב-5 שנים את זמן כניסת הבנקים לשיווק המוצרים פנסיוניים?
מה ההבדל בין שנה, שנתיים לחמש שנים, בפרספקטיבה של זמן ארוך?

אם נסתמך על התוצאות, שהובילה יישום מסקנות הועדה: הקטנת העמלות של סוכני הביטוח מצד אחד ודחיית כניסת הבנקים הגדולים לייעוץ מצד שני, הוביל לעלייה בשווי סוכנויות ההסדרים הפנסיוניות, בגלל העדיפות שלהם על פני הסוכנים הפרטיים, במתן שרות.

לסוכנים נאמר כי לא הותר לבנקים כניסה לתחום הייעוץ הפנסיוני במשך חמש השנים שלאחר חקיקת חוקי ועדת בכר ולתחום ביטוחי הבריאות והביטוח הכללי, כדי שיכינו עצמם לקראת הבאות.

באמצעי התקשורת נאמר כי דחיית כניסת הבנקים לייעוץ פנסיוני צריך להיזקף להצלחה של יו"ר לכת סוכני הביטוח בוועדת בכר.

מעניין לזהות עד כמה ידעו פורום סוכנויות ההסדרים הפנסיוניים, לחזות במדויק את העתיד לבוא, על רקע העובדה כי חודשיים לאחר חקיקת חוק ועדת בכר, מונה אייל בן שלוש ליו"ר שקל, סוכנות הסדרי הביטוח, שבבעלות מאיר אוזן.

הבנקים הגדולים: לאומי, דיסקונט ופועלים, נכנסו לתחום הייעוץ הפנסיוני בתחילת שנת 2011.

בתחילת שנת 2011, לאחר משא ומתן קשוח, נמכרה סוכנות שקל שבבעלות אוזן, לחברת הביטוח פניקס וסוכנות ההסדרים הפנסיונית דוידוף וסוכנות ההסדרים, היימן, נרכשו ע"י בית ההשקעות , פסגות.

חמש השנים מחקיקת דו"ח ועדת בכר ועד כניסת הבנקים לייעוץ, אפשרו לסוכנויות ההסדרים, שהיו בבעלות פרטית, לבצע אקזיט להשקעותיהם, ע"י מכירת סוכנות ההסדרים שברשותם, לידי חברות הביטוח.

סוכנות ההסדרים הפנסיונית היחידה שמבחירה לא נרכשה ע"י המוסדיים ונותרה בידיים פרטיות, הייתה סוכנות הביטוח קלי.

סוכנות דוידוף, היא דוגמה מצוינת לניצול ההזדמנות שהעניקה, רפורמת בכר:

בשנת 2006, מיד לאחר החלת חוק בכר, נפגש רוני דוידוף, בעל סוכנות לביטוח משפחתית, עם אייל גורן שהיה עד לאותו זמן שותף לסוכנות הביטוח אנג'ל סימקין גורן.

הם מחליטים לאחד כוחות וביחד להפוך את הסוכנות המשפחתית של רוני דוידוף לסוכנות הסדרים פנסיונית.

חמש שנים מאוחר יותר, ערב כניסתם של הבנקים הגדולים למתן ייעוץ, בסוף שנת 2011, סוכנות ההסדרים הפנסיונית, דוידוף, מוכרת 50% משוויה לבית ההשקעות פסגות, לפי שווי חברה של 50 מיליון ₪.

במילים אחרות בחמש שנים, מאז החלת חוק ועדת בכר, עשו בעלי סוכנות דוידוף אקזיט, של כ-25 מיליון שקלים!

להבדיל, ממצבם של סוכנויות ההסדרים בענף הביטוח,מעטים הם סוכני הביטוח, שבחרו בדרך עצמאית ונכנסו לתחום ענף ביטוח החיים, לאחר שנת 2005 וזאת כתוצאה משינוי בתגמול סוכני הביטוח מעמלות חברות הביטוח.

בעקבות כך פנו חברות הביטוח להקמת מוקדי מכירות, שאוישו ע"י מוכרנים חסרי ניסיון מקצועי, שהוכשרו לצורך כך ע"י חברות הביטוח בהליך מזורז…
את התוצאות כול משפחה מרגישה כיום, בכפל הביטוחים שהיא משלמת.

מי אמר שחוק בכר לא השתלם ?

*הבנקים*

לנתניהו קל היה לשכנע את יו"ר בנק הפועלים שהיה מקורב אליו, שלמה נחמה ואת שאר נציגי הבנקים הגדולים והלוביסטים שלהם בכנסת, להתפשר עם חברות הביטוח, סוכנויות ההסדרים ומפלגות בכנסת שהביעו התנגדות לחלק מהסעיפים ברפורמה, כיוון שהם ידעו שאת הנעשה אין להשיב, הם ידעו שחוקים ותקנות ניתן לשנות וכול המטרה הייתה לעבור את המשוכה הראשונה של החקיקה.

לאחר מכירת קופות הגמל ובתי ההשקעות ע"י הבנקים, לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ואז יהיה קל יותר לממשלה לבצעה שינויים נוספים שיטיבו עם הבנקים, בלחץ הלובי החזק שקיים להם בכנסת.

כיום, לאחר יישום מסקנות וועדת בכר, המערכת הבנקאית שמעניקים ללקוחותיהם, ייעוץ 'אובייקטיבי' לגבי ההפקדות הפנסיוניות שלהם למוסדיים, אחראית גם להלוואות כספים מאותם מוסדיים ע"י הנפקות של אגח"ים לצורך מתן הלוואות ללקוחות, שלהם העניקו ייעוץ פנסיוני.

כך נוצר קרטל בו הבנקים בעקיפין אחראים על אופן ההשקעה של כספינו ועל עלות הגיוס של הכספים לצורך מתן הלוואות לחברות ומשקי בית.

**השוואת רווחי בנק הפועלים, בשנים שלפני חקיקת חוק בכר ובשנים שלאחר חקיקת חוק בכר.**

בשנת 2007 נוהל מאבק עיקש בין הבנקים לממונה על שוק הון לשעבר, ידין ענתבי, לגבי האפשרות כי הבנקים יוכלו להקדים ולשווק מוצרים פנסיוניים ללקוחותיהם.

בלחץ שהופעל עליו מצד בנק ישראל והממונה על ההגבלים העסקיים רונית קן, התאפשר לבנקים לעשות כן.

רו"ח ידין ענבתי מונה עם סיום תפקידו באוצר כממונה על שוק ההון, לתפקיד מנכ"ל ד"ש שמשווקת את קופות הגמל שלה וקרנות הנאמנות שלה דרך הבנקים ולחבר הנהלת בנק הפועלים.

לבנקים הותר, על פי חוק בכר, לייעץ למשקי הבית, לאנשים פרטיים ולא למעסיקים, ארגוני עובדים או גופים המתאחדים קולקטיבית.

בשנת 2011 הצהיר המפקח על הביטוח, פרופסור עודד שריג: "לא יכול להיות שיינתן יעוץ ואחר כך יגידו לעובד לך תסדר עם המעסיק שלך. ריבוי ערוצי ההפצה הוא דבר חיובי. יש מקום בשוק הזה גם לסוכנים וגם ליועצים".

מדבריו של הממונה על הביטוח, אנו למדים כי עוד חזון למועד…

כיום, על ייעוץ בקופות גמל וקרנות פנסיה יכולים היועצים הפנסיונים בבנקים לגבות עמלה שנתית של 0.25% מהצבירה של הלקוח.

בעוד כ-10 שנים, כמות הכסף שיצטבר בקרנות הפנסיה, יגיע לכ-3.5 טריליון שקלים וסכום זה רק ילך ויגדל…

בהיעדר תחרות בתחום, הבנקים יקבלו תשלום שותף בסך של 8.75 מיליארד ₪ מדי שנה, מהמוסדיים, עבור ההפקדות של האזרחים לפנסיה ולקופות הגמל.

הבנקים, לא יעניקו שירות ללקוח בתמורה לעמלות, אלה רק ייעוץ ואין להם כול כוונה להעניק לחוסכים שירות, לשם מה להם?, גם כך לא תהיה ללקוחות שלהם אלטרנטיבה אחרת מלבד הבנקים…

כדי לקדם את הבנקים בשוק הייעוץ הפנסיוני, על מנת שיהיה להם יתרון מובנה על פני שאר הגופים המשווקים, כמו מנהלי ההסדרים הפנסיוניים וסוכני הביטוח, קידם משרד האוצר חקיקה להקמת מסלקה פנסיונית.

כשסוכני הביטוח ניסו להקים מסלקה פנסיונית משלהם, מתחרה, משרד האוצר פסל אותה.

כך האוצר מרכז סביבו כוח חזק, בלעדי, לשליטה בכספי העמיתים שחוסכים .בשוק הפנסיוני, כשהוא מנהל את ההון העצום שמוזרם לשוק ההון ומנוהל ע"י המוסדיים, ללא אחריות אישית לגורל כספי החוסכים.

*מסלקה פנסיונית*

משרד האוצר פעל החל משנת 2007, להקמת מסלקה פנסיונית יחידה שתשמש את כול הפעילים בשוק ההון הפנסיוני.

חברות הביטוח וסוכני הביטוח, התנגדו למהלך זה שיעניק יתרון לבנקים כמשווקים של קרנות השתלמות וקופות גמל ויועצים פנסיוניים.

לכן החליט משרד האוצר להכתיב את הכללים ולהגישם כעובדה מוגמרת .

רוצים ייקחו חלק במשחק , לא רוצים, לא ייקחו .

הסדרת המסלקה בחוק, מנעה דיון ציבורי בנושא ובחינה משפטית של הקמת המסלקה.

בשנת 2010 , הקים משרד האוצר את החברה שתנהל את המסלקה הפנסיונית.

הקמת המסלקה הפנסיונית נועדה לייעל העברת המידע והכספים בין הגופים המשווקים והמייעצים בשוק הפנסיוני, שהם בעיקר הבנקים והמוסדיים, חברות הביטוח ובתי ההשקעות.

בין החברים במסלקה הפנסיונית יהיו : חמשת הבנקים הגדולים, חברות הביטוח ובתי ההשקעות הגדולים.

הממונה לשעבר על שוק הביטוח ושוק ההון במשרד האוצר, פרופסור עודד שריג, אמר כי המסלקה חיונית לייעול שוק ההון.

כשלקוח חותם על כתב מינוי ליועץ או משווק פנסיוני, חתימה זו חושפת ביעילות ובמהירות בפני הפקיד בבנק את כול המידע על כול חסכונותיו הפנסיוניים הקיימים, הפעילים ו/או הנזילים, בקלות שאינה ניתנת לתפיסה.

במילים אחרות הבנקים שמשמשים כמקור אשראי למשקי הבית, יכולים לדעת את כול המידע האישי שחברות הביטוח ידרשו מכם לצורך עשיית ביטוח, כמו מצבכם הפיננסי, מקום עבודה, הלוואה חוץ בנקאית מהמוסדיים ועוד.

השאלה היא האם נגישות כול כך קלה, לכזו כמות של מידע על כל אזרח במדינה, שמרוכז בגוף אחד, עולה בקנה אחד עם ערכי היסוד של משטר דמוקרטי?

מוזר שקמה התנגדות בקרב הישראלים, להקמת מאגר ביומטרי וללא כול התנגדות להקמת המסלקה הפנסיונית?

או שהקמת המאגר הביומטרי, נועדה לחפות על הקמת המסלקה הפנסיונית?

חברות הביטוח ובתי ההשקעות, שהם המוסדיים שמנהלים את כספינו אינם משלמים על ביצוע פעולות דרך המסלקה כדי לקבל על החוסכים אינפורמציה ומי שמשלם הם המעסיקים, סוכני הביטוח, יועצים פנסיוניים בבנקים, שגובים את העלויות מלקוחות הבנק, שבאים אליהם לייעוץ והציבור הרחב.

אם העמית בקרן הפנסיה או קופת הגמל, רוצים לדעת פירוט לגבי כמה כסף יש לו בקופת הגמל או קרן הפנסיה, או את ההיסטוריה של ההפקדות שלו לחיסכון, מה שיכול היה לקבל לפני הקמת המסלקה בחינם, דרך אתרי חברות הביטוח, או סוכני הביטוח, כיום הוא צריך לשלם בעבור מידע זה כסף.

באוצר תירצו את העובדה, שהציבור משלם במקום חברות הביטוח ובתי ההשקעות על המיידע לגבי ההפקדות שלו לחיסכון פנסיוני, בכך שמהלך זה יוזיל את דמי הניהול של קופות הגמל וקרנות הפנסיה, בגלל הוזלות התפעול שלהם בידי המוסדיים.

עובדה שלא הוכחה עד היום כנכונה, ההפך הוא הנכון- הוצאות התפעול גדלו…

באוצר שכחו לציין שהוזלה נוצרת כתוצאה מתחרות בין ריבוי בתי השקעות ומגוון רחב יותר של מוצרים פנסיוניים ולא ע"י סיפורים חסרי כיסוי.

על פניו , מוצגת יוזמת משרד האוצר להקמת מסלקה פנסיונית כמהלך חיובי שמקדם שקיפות, נגישות, למידע ומענה לצורכי המשווקים הפנסיוניים לקבלת מידע באיכות ובזמינות גבוהה.

המהלך שווק לציבור כמהלך שנועד לקדם תחרות ולהסיר חסמי כניסה של הבנקים שמתקשים כביכול לספק מידע לציבור לקוחותיהם לנוכח חוסר מידע בסיסי על התכניות הפנסיוניות של העמית.

עד כאן האוטופיה ועכשיו נעבור למציאות.

עצם הקמת חברה אחת שתספק שירותי סליקה ומידע ותשלומים לכול אזרחי המדינה ולכול היצרנים תיצור קרטל בעל עצמה בידי משרד האוצר אשר תגבה תשלומים ללא תחרות, מעמיתי קרנות הפנסיה וקופות הגמל, שהמדינה כפתה עליהם בחוק, במסגרת המסקנות של ועדת בכר, לחסוך לפנסיה ותשלוט בכספי העמיתים.

*בתי ההשקעות הפרטיים*

הברוקרים הפרטיים, שמחו על כך שיוכלו לשווק את המוצרים שלהם דרך הבנקים, אך התנגדו לשלם להם עמלות הפצה.

בתגובה הובטח בתחילה לבעלי בתי ההשקעות הפרטיים, שהבנקים יקבלו עמלות מהלקוח בלבד ורק ממנו.

אך בעקבות לחץ שהופעל ע"י שלמה נחמה יו"ר בנק הפועלים, הוחלט בתחילה לאפשר גביית עמלת הפצה על קרנות הנאמנות בלבד וכמה ימים לאחר מכן הוחלט לאפשר גביית עמלת הפצה, גם על קופות הגמל.

בשש השנים מאז אימוץ מסקנות ועדת בכר, חלה ירידה של כ-35% במספר החברות לניהול תיקי השקעות הפועלות בישראל.

התפיסה המוצהרת ע"י ועדת בכר, בכלי התקשורת, הייתה הגברת התחרות בענף קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, הגדלת גיוון המוצרים, הוזלת עלויות ושיפור השירות ללקוח.

רבים מבתי ההשקעות, ראו ברפורמה זו פוטנציאל אמיתי ויזמים מהירים, הקימו בתי השקעות חדשים.

למרות זאת מחקר שפרסם רונן סלומון, מנהל תחום פיננסים ושוק ההון , בלשכת המסחר ת"א, מראה כי בשנים שלאחר מכן התחוללה מגמה הפוכה בענף.

במקום שיתרבו מספר השחקנים, הם החלו להצטמצם בצורה דרסטית..

מ-205 חברות שפעלו לפני חקיקת חוק בכר, בשנת 2006, ירדו כמות בתי ההשקעות ל-130 חברות הפועלות כיום בישראל.

המגמה של סגירת בתי ההשקעות, היא זו שהובילה לריכוזיות חדשה בשוק ההון, שהובילה בסופו של יום להעלאת דמי הניהול בקופות הגמל וקרנות ההשתלמות.

הגורם המרכזי לירידה הדרסטית במספר בתי ההשקעות וצמצום התחרות בתחום היא הרגולציה שהופעלה כחלק מחוק ועדת בכר שחוקק בשנת 2005.

בעקבות הדרישות הרבות של המפקח על שוק ההון במשרד האוצר והרשות לניירות הערך, שבאו לידי ביטוי בדיווחים נרחבים יותר ללקוחות ביקורות מתישות, העלאת אגרות, דרישות הון וכדומה…

העלאת התשומות לעוסקים בענף בתי ההשקעות, בשיעור חד, הוביל את הענף למיזוגים או למכירת פעילותם לבתי השקעות גדולים, מהלך שהועילה לרגולטור, בגלל הורדת האחריות של הפיקוח על בתי השקעות רבים אבל הזיק לכלל אזרחי המדינה.

תמיד מוכח כי רגולציה אינה טובה ללקוח, כתוצאה מהעדר הבחנה רגולטורית בין הגודל של בית ההשקעות .

מיעוט בתי השקעות גרם לעליה בדמי הניהול .

חוק האכיפה המנהלית של הרשות לניירות ערך, מרתיע רבים מלעסוק בענף, שכן היקף הקנסות שבכללם קנסות בשל טעויות טכניות או מילוי טפסים באופן שגוי, עשוי להגיע לסכומים של מיליוני שקלים.

אף חברת ביטוח לא מוכנה לבטח את בתי ההשקעות, בביטוח אחריות מקצועית למקרים אלו.

בתי ההשקעות הקטנים חיוניים למשק בריא, היעלמותם, הותירה את השוק, לבתי השקעות גדולים בלבד.

העדר תחרות הוביל לריכוזיות בשוק ההון שגרמה בסופו של יום להעלאת דמי הניהול בקופות הגמל וקרנות ההשתלמות לחוסכים הפרטיים…

להזכירכם, בשנים שלאחר ועדת בכר ועד לאחרונה, דאגו עיתונאי חצר, מטעם משרד האוצר, להפיץ כאילו דמי הניהול של קופות הגמל וקרנות ההשתלמות עולים בגלל הבונוסים לסוכני הביטוח והעמלות הגבוהות שהם מקבלים, כול זה נועד לצורך ערפול המניעים והמגמות בשוק ההון.

לאמתו של דבר, לסוכני הביטוח, ניתנה האפשרות לשווק גם קופות גמל וקרנות השתלמות, שעד לוועדת בכר, לא היה בין המוצרים שסוכני הביטוח שיווקו, מתוך ידיעה שכשכירים של חברות הביטוח ובתי השקעות, לא תהיה מניעה שישווקו את כלל המוצרים שלהם.

*סוכני ביטוח*

על מנת שהמהלך להעברת קופות הגמל של הציבור מידי הבנקים, אל בתי ההשקעות וחברות הביטוח יצליח, משרד האוצר היה זקוק לתמיכת הציבור .

ואין תמיכה טובה יותר למהלך זה כשיש לציבור ולמשרד האוצר, אויב משותף שצריך למגר אותו .

לשכת סוכני הביטוח היו חסרי משמעות בתהליך קבלת ההחלטות בוועדת בכר והוכיחו חוסר כישורים פוליטיים וכוחות פוליטיים ולכן קל היה להקריב את ראשי סוכני הביטוח על מזבח רפורמת בכר, תוך כדי יצירת דה-לגיטימציה להם בקרב הציבור, הרי מי מאיתנו מחבב אנשי מכירות?

כך נולד, בעיית דמי הניהול ועמלות סוכני הביטוח שמשולמים ע"י חברות הביטוח מכספי ההפרשות של הציבור לקופות הגמל.

הבעיה הועצמה בידי עיתונאי חצר של משרד האוצר ויחצנות אגרסיבית של ועדת בכר.

רבות נכתב, דמעות תנין נשפכו, על רדיפת הבצע של סוכני הביטוח, שגוזלים את כיבשת הרש, של הציבור…

מנהלי תיקי לקוחות בבתי השקעות, שהרוויחו כמו הכנסה של חמישה סוכני ביטוח מצליחים יחד, הסבירו לתקשורת, עד כמה העמלות שגובים סוכני הביטוח מכבידים על דמי הניהול שנגבים מהלקוח.

הבעיה מספר בעלי העסקים, שהם סוכני ביטוח עצמאיים, שמשווקים ביטוח פנסיוני, קטן דרסטית בעקבות וועדת בכר וזאת בגלל העמלות הנמוכות שמשולמות לסוכני הביטוח שלא מאפשר להם להתפרנס מהמקצוע .

סוכני הביטוח שנותרו עצמאיים בתחום, לא עוסקים בשיווק תכניות חיסכון לפנסיה וקצבה ולכן השיווק והמכירה עבר לשליטת חברות הביטוח.

כששאלתי עובד לשעבר ממשרד האוצר, למה עיתונאים אוהבים לכתוב כתבות בגנות עמלות הביטוח שסוכני ביטוח מרוויחים, אמר לי, כי מרבית העיתונאים הכלכליים, לא מרוויחים מספיק כסף כדי לכתוב מאמרי דעה עצמאיים ומרביתם פשוט נענים למשרד האוצר ומפרסמים את החומר שנישלח אליהם מטעמו.

זה מזכיר סיפור של תייר שמגיע לעיירה בפולין.

הפולנים טוענים בפניו שהאלימות ברחובות היא באשמת היהודים.

שואל התייר: איפה היהודים האלה?

עונים לו שכבר מזמן אין יהודים כאן….

*חברות ביטוח*

ביטוח ובנקאות הם שני מקצועות של ניהול סיכונים, הערכת סיכונים וניהול שותף של כסף.

ישנם כללים ברורים ואם ענף הבנקאות או ענף הביטוח , לא ישמור על הכללים וילך על השקעות בסיכון גבוהה, הוא יחטוף ובגדול.

חברות הביטוח שקנו את הנכסים הפיננסים האלו מהבנקים ומההסתדרות, שילמו על נכסים אלו על מנת לקבל דמי ניהול בעתיד.

חברות הביטוח, הפכו מבלי לשים לב, לחברות השקעה ולא חברות ביטוח .

הדבר בלט במיוחד על רקע ביטול ביטוחי המנהלים, ע"י המפקח על הביטוח ושימת דגש על קרנות הפנסיה.

חברות הביטוח לא הוכשרו והם החלו לפעול בתחום בכלים לא מתאימים.

ענף הביטוח עבר מביטוח להשקעות, הענף עבר מניהול סיכוני ביטוח לניהול סיכוני השקעות, כשהמטרה היא התשואה להון המושקע.

לא היו לחברות הביטוח מספיק הכשרה לנהל את הכספים מהיום למחר והתוצאות ניכרו בחברות הביטוח, כמו כלל שרכשה את קרן הפנסיה עתודות ואת קופות הגמל מבנק דיסקונט, מגדל שרכשה את קרן הפנסיה מקפת וחברת הביטוח מנורה שרכשה את קרן הפנסיה הגדולה, מבטחים, שהכבידו על המאזן הכספי שלהם.

הרכישות, דלדלו את ההון העצמי של חברות הביטוח והצריך אותם בנקיטת צעדים חריפים לצורך גיוס הון עצמי וגם לצורך מימון הרכישות.

השוק קנה נכסים בתמחור גבוהה – נכסים שהיה צורך להפחיתם במאזנים שבדוחות הכספיים של חברות הביטוח.

לצורך כך נעזרו חברות הביטוח ברגולציה, בשיתוף פעולה עם המפקח על הביטוח.

הם הרעו את ההסכמים שלהם עם סוכני הביטוח, כדי להפחית את ההתחייבויות השותפות ומצד שני הנפיקו את החברות בבורסה, לצורך גיוס הון עצמי.

אין קיצורי דרך, אי אפשר לשכפל ידע של עשרות שנים שנצבר בבנקים, בניהול כספים, ביום אחד.

חברות הביטוח היו זקוקים לכוח אדם מיומן בתחום, אך התמחור שלהם היה גבוהה.

חברת הראל לדוגמה, הבינה זאת מהר ולכן עסקה בשנים האחרונות ברכישת בתי השקעות שהוגדרו כחברות 'בוטיק של השקעות' כגון רכישת בית ההשקעות רקנאטי-עינבר מידי משפחת רקנאטי , בשנת 2007 וגיוס שידרת ניהול ועובדים מיומנים בתחום, כמו מינויו של שלמה אלקבץ שפרש מניהול תפקידים בכירים בבנק השוויצרי UBP והיה מנכ"ל "אילנות- דיסקונט" ומונה למנכ"ל חברת הראל פיננסים.

לאחר שחברות הביטוח רכשו את הנכסים מהבנקים, בעקבות חוק ועדת בכר, האוצר ניסה לשווק לציבור את הרעיון, שביטוח זה שוק ההון, אבל זה לא.

זה ניהול- לא השקעות.

במקום שחברות הביטוח יהיו בעלים של בנקים ולהפך, כפי שנהוג בעולם, באוצר החליטו להפוך את חברות הביטוח לבנקים .

מי שמנהל כסף, צריך להיות מספיק אחראי כדי להיות נאמן לציבור שנתן בו אמון לניהול כספו.

חברות הביטוח מנהלות כספים לטווח ארוך ולכן הגיוני היה שיחזיקו גם מוסדות פיננסיים.

היה טבעי שכך המערכות יתנהלו, אך ועדת בכר נועדה על מנת לבנות מערכת שתעניק זרימה קבועה של כספים לשוק ההון , כדי להימנע מבעיות נזילות בשוק ההון, כפי שהתרחש במשבר הכלכלי בשנת 1996 ולא כפי שהצהירה, קרי לטפל בניהול כספי הציבור, כך לפחות מצביעות העובדות הלכה למעשה.

" ועדת בכר היא כישלון אדיר", אמר פוגל, "הבנקים הגדולים התחזקו, הצרכן משלם הרבה יותר, הרגולציה והפיקוח לא מדביקים את הקצב." (2009)

לטענת פוגל, הפתרון הוא להוריד חסמים ולאפשר ארגון מחדש של השוק. "צריך לאפשר לבנקים ולחברות ביטוח להתמזג" (מעריב 1/12/2009)

אביגדור קפלן, מנכ"ל לשעבר של חברת כלל, בעקבות פרסום מסכנות ועדת בכר (2004): "ועדת בכר רצתה להגביר תחרות ובפועל תחליש אותה"

*קרטל*

קרטל זאת קבוצה של עסקים פרטיים שמסכימים להפחית את התחרות ביניהם או להפסיק אותה לחלוטין כדי להרחיק את גבול הרווח מעלה או להבטיח את מעמדם בשוק.

ככול שהקרטל מוסיף שכבות להסכם שלו, כך הוא סוגר את עצמו בתוך מסגרת הקרטל ונהיה גוף אחד, למרות שבתוכו קיימות קבוצות אשר בבעלויות שונות.

קיטון במספר בתי ההשקעות, כתוצאה מרגולציה מכבידה, יצר מספר קטן של מוסדיים שאחראים על ניהול כספינו.

שלושה בנקים גדולים שאחראים על שיווק קופות הגמל ולמתן הייעוץ הפנסיוני, יוצרים קרטל של ניהול כספינו ושיווק המוצרים לציבור הרחב..

קרטלים בדרך כלל נעזרים בממשלות מפני שהם זקוקים לחוק על מנת לאכוף את ההסכם שלהם.

כאשר מוקם קרטל- שני הצדדים חייבים להרוויח, אחרת אין טעם להקים אותו.

אז אנו צריכים לשאול את השאלה, מה הרווח של שני השותפים, שהם הבנקים והממשלה ?

למה הבנקים והממשלה, הסכימו להסכם הקרטל של ועדת בכר?

ניתן להבין את מהות רפורמת ועדת בכר, ע"י השוואת רפורמת בכר למפעל יצרני בארץ, שמחליט להעביר את קווי הייצור של מוצריו לסין, בגלל העלויות הגבוהות לייצור המוצר בארץ ולאחר מכן הוא משווק את המוצרים שיוצרו בסין בארץ בעזרת מחלקת השיווק של החברה.

במקרה שלפנינו, הייצור עבר לידי בתי ההשקעות וחברות הביטוח ולא לסין.

מהלך כזה יכול היה להצליח, רק אם הוא היה נעשה במקביל ע"י כול המערכת הבנקאית .

הוצאת בתי ההשקעות מידי הבנקים והעברתם לידי הבנקים הכפילה בשש השנים האחרונות, שעברו מאז ועדת בכר את ריווחי הבנקים.

הממשלה מצאה בקרטל פתרון לדרישת האמריקנים לבצע רפורמה בשוק המשכנתאות , כחלק מהתנאים למתן הערבויות, שיהווה גם פתרון למניעת הישנות המקרה של משבר בענף המשכנתאות כפי שקרה בשנת 1996.

הקרטל יצר שוק הון שגדל בהתמדה, שמייצר כסף "טיפש", שמופקד בכפייה, ע"י האזרחים בשוק ההון , דרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל, על פי חוקי העבודה.

הכסף ה"טיפש" יוכל לשמש את הבנקים והקונצרנים לצורך הנפקות האגח"ים ובכך להוות פתרון חלופי לאגרות החוב המיועדות שהנפיקה המדינה בעבר, שמימנו את קרנות הפנסיה, קופות הגמל ואת המשכנתאות.

הפסדנו כספים בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה ומעטים האנשים ששואלים מי הרוויח את מה שהפסדנו?

זה כאילו לאף אחד אין את הערך שהפסדנו, כולנו הפסדנו והערך עלה לגן עדן.

כנגד כול מפסיד יש מנצח.

האנשים שהרוויחו את הכספים שהפקדנו בחסכונות הפנסיוניים, הם בדיוק האנשים שהיו שם כשכספינו החל להיכנס לשוק ההון, אלה שקיבלו את הכסף ראשונים מהנפקות של אגח"ים בשוק ההון , הרוויחו מפני שהיה להם כוח קנייה מלא ברגע שקיבלו את הכסף.

הם בזבזו את הכסף במלואו, ערכו והעבירו אותו למשהו והוא העביר אותו למשהו אחר וכשההשקעות שלהם לא עלו יפה ולא הצליחו לעמוד בהתחייבויות, הם פשוט לא החזירו את הכסף לבתי ההשקעות שמנוהל ע"י חבריהם ל'מיליה החברתית'.

ובסוף כשהכסף חוזר אלינו, לקרנות בהם מרביתנו שמנו את כספינו, הוא חוזר מדולל.

ברור שהממשלה הייתה שם, זכרו את המסגרת ואת מספר השחקנים שינהלו את כספינו כשהיא כפתה עלינו בחוק ועדת בכר.

הבאים בתור הם אלו העומדים בחלון ההלוואות, הם אלו שקיבלו את הכסף הטרי מההפקדות שלנו מפני שהם בעמדת מנהלי בתי ההשקעות, הם מרוויחים את דמי הניהול של הציבור ומרוויחים, את העמלות של מכירה וקנייה של ניירות הערך, ללא קשר לתשואה שהביאו ניירות הערך ללקוח.

הבנקים שבנוסף לכך שהם משווקים את קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, הם גם לווים מקופות הגמל כספים לצורך מתן הלוואות משכנתה.

ועתה לאחר שקמה המסלקה הפנסיונית, הבנקים יודעים עוד פרטים שחסרים להם לצורך דרוג האשראי של הלווים.

הטייקונים שעומדים בראש חברות פירמידה שלוקחות את ההלוואות מבתי ההשקעות, בצורה של הנפקת אגח"ים קונצרנים ומשתמשים בכספינו לצורך ביצוע רכישות.

לפיכך מי הם המרוויחים הגדולים מהקרטל?

שני החברים לשותפות, הממשלה והבנקים, כוח הקנייה בשוק ההון שעובר מאיתנו אליהם.

בעיית השותפות בין הממשלה לבנקים בוועדת בכר, היא ללא תקדים.

*המטרות האמתיות של ועדת בכר*

מהן המטרות שלו ? מהן המטרות של כול קרטל? להרוויח כסף למען החברים בקרטל, להעלות את גבול הרווח של החברות בקרטל וכדי לייצב את עצמן בשוק.

אלו הן המטרות האמיתיות של מסקנות ועדת בכר.

עכשיו אם אנו מסתכלים על תוצאות ועדת בכר בהתאם למטרות האמיתיות שלו, אנו מקבלים את התמונה המלאה.

הדבר הראשון, היא ביטול התלות של שוק ההון באגרות החוב המיועדות של המדינה.

בדיוק ההפך ממה שנמכר לנו מלכתחילה- שזה לבטל את הריכוזיות של הבנקים בשוק ההון.

בחוק הראשון להגברת התחרות וצמצום העניינים בשוק ההון, הם דאגו להוסיף תקנות פיקוח לצורך הרחקה מהמשחק של בתי השקעות קטנים שצצו להם מיד לאחר חקיקת חוק ועדת בכר.

תחרות היא חטא והאמרה כוללת בתוכה תחרות שנוצרה ע"י פעילותם של סוכני הביטוח וסוכנויות להסדרים פנסיוניים.

המטרה השנייה של חוק ועדת בכר, בחוק לפיקוח על שירותים פיננסיים, היא לשים גבול ליכולת ההתפתחות של הסוכנים והסוכנויות הפרטיים ולשמור על יתרונם של הבנקים.

המטרה השלישית הייתה לדאוג לתזרים שותף של כספים לשוק ההון ולמנוע פדיון של קופות גמל, כפי שקרה במשבר הכלכלי שפקד את המדינה בשנת 1996.

לכן חוקקו את חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים –קופות גמל, כחלק ממסקנות ועדת בכר.

הבנקים והמדינה היו מאוד מודאגים מהמגמה שהתפתחה בשנת 1996, שבו פדה הציבור את כספו מקופות הגמל מפני שמשכנתאות הם שאחראים להתפתחות שוק הנדל"ן במשק ושהוא אחד מקטרי הצמיחה של המשק.

הלוואות למשכנתה, זה מה שעושים הבנקים ואיך הם ימשיכו לתת הלוואות כשאין כסף ואין לווים, בגלל שיעורי הריבית הגבוהים?

והתשובה שהם הכירו ודיברו עליה רבות, הייתה להוריד שערי ריבית, להוריד אותה כול כך שאנשים יהיו משוגעים אם לא יגיעו לבנקים ללוות כסף בשיעור כול כך נמוך.

האם ועדת בכר שמרה על הבנקים כמונופול בשוק ההון, בשליטה בניהול כספי העמיתים? התשובה היא כן.

כול מי שמבין בשוק הפיננסי יודע שזה בדיוק מה שקרה.

בנקים לא רק השיגו שליטה על הכסף שלנו, הם גם נהנים מחסינות בתקופת אי יציבות ומיתון .

ברגע שחוק בכר נכנס לפעולה, ההפצה היציבה של כוח פיננסי נעצרה.

משרד האוצר שמר על עמדה דומיננטית של הבנקים ואף הרחיב אותה.

ניר גילעד, שסיים באותו הזמן תפקיד כחשב הכללי באוצר, הסביר בכנס הרצליה ה-5 בשנת 2004, את מטרותיה האמתיות של ועדת בכר:

"חסרונו של שוק הון חוץ בנקאי ארוך טווח היה ידוע כחסם לצמיחה במשק "

"מטרת העל של כל השינויים הייתה והנה יצירתו של שוק הון חדש, יציב, תחרותי ושקוף."

"זהו מהלך, שבו הממשלה רוצה לפעול במימון חוץ תקציבי להגביר את רמת ההשקעה בתשתיות, תוך הסתמכות על מקורות אשראי ארוכי טווח. אין משהו שהוא יותר מתאים ויותר נכון, כי כך קורה בכל העולם למימון תשתיות ארוכות טווח מכניסתם של גופי הפנסיה והביטוח. אז מה הפתרון? שנבטל את חוקי ועדת בכר?לא, לא כול כך קיצוני. מה עם שיפוץ כללי?

באוצר אומרים שהכול מסובך כול כך, אנחנו לומדים ככול שהזמן עובר, עשינו הרבה טעויות בדרך, אבל אל דאגה חברים, נקים עוד ועדות שידרשו פיקוח נוסף, שיצמצם עוד את הענף . זה לא משנה כמה מדויקת ההיסטוריה שלך, לא משנה כמה אתה מתריעה או כמה צדקן אתה נשמע, אם אין לך פתרון ראלי לבעיה….

ולכן לאף אחד בממשלה לא אכפת. הם אוהבים את זה מפני שזה מעניק לציבור את התחושה שמשהו נעשה, משהו באמת מושך תשומת לב לבעיה, אבל אין פתרון, או שהם נבחרו בקפידה כך שאלו עם הפתרון האמתי לא יגיעו לתקשורת, זוהי האסטרטגיה שאנחנו חייבים להבין במיוחד לפני השינויים הקריטיים שלפנינו."

משרד האוצר וועדת בכר, מקבלת ציון 100 במטרתה להגדיל את כמות הכספים שמוזרם לשוק ההון.

לבסוף האם ועדת בכר דאגה להעביר את ההפסדים הבלתי נמנעים בשוק ההון לציבור בשם 'התספורות' שעורכים בעלי החברות שלווים משוק ההון בצורה של אגח"ים?

לזה אני קורה מבצע חילוץ מחוב, במקום שהבנקים יכנסו לצרות בגלל שאחד מהטייקונים לא עמד בדרישות ההתחייבות שלו כלפי הבנקים, החוב נופל על החוסכים לפנסיה ולקופות הגמל .

אם תאגיד גדול לא יכול לעמוד בתשלומי הריבית שלו או בהחזר החוב, הוא הולך לאסיפה עם המוסדיים ומכריז על תספורת לחובות שלו.

כאשר אדם או חברה שלא יכולה להנפיק אגח"ים לשוק ההון, חייבת כספים לבנקים, הם הולכים לבנק ואומרים, אני מבקשת לעשות תספורת לחוב שלי, כיוון שאחרת אנחנו עלולים לפשוט רגל?

זה לא יקרה משום שהבנק מלוואה ללקוחות הבנק, כספים כנגד ביטחונות, אך בשוק ההון, טייקונים מקבלים את הכספים שלנו מהמוסדיים, ללא צורך להעמדת ביטחונות מתאימים.

ממש כמו לקבל הלוואות ללא אישור הבנק…

אז משרד האוצר לא מתערב בחובות של הטייקונים ואינו דורש מהמוסדיים להלוות את כספי העמיתים בתמורה להעמדת ביטחונות מתאימים, הוא אומר לציבור שהממשלה לא תחלץ את הטייקונים מהחובות שלהם על חשבון הציבור מכספי משלם המסים ושולח אותו לעשות 'תספורות' בשוק ההון לחובות שלהם, על חשבון המפקידים לקרנות הפנסיה וקופות הגמל.

*תספורת*

כך בצורה גאונית ועדת בכר, גרמה לכך שחובות הטייקונים יעברו לעמיתי קרנות הפנסיה וקופות הגמל:

בשלוש השנים האחרונות נחתמו לפחות 53 הסדרי חוב במדינת ישראל, שכללו סדרות אג"ח בהיקף של 15.8 מיליארד ₪.

היקף הסדרי החוב שנחתמו מהווה 6% מסך כול האגח"ים המונפק כיום בשוק ההון, שהיקפו עומד על 263.6 מיליארד ₪, נכון לנתונים שהתפרסמו באמצע שףנת 2011.

אז במקרה ופספסתם כמה מהאירועים הבלתי נשכחים של חילוץ על חשבון עמיתי קופות הגמל וקרנות הפנסיה, אני אציג אותם לפניכם…

חברת אפריקה ישראל שחתמה על הסדר חוב בשווי 8 מיליארד ₪.

צים שחתמה על הסדר חוב בסך 1.33 מיליארד ₪

חברת דלק נדלן חתמה על הסדר חוב של 2.15 מיליארד ₪ .

דנקנר מבצע בימים אלו תספורת לחברת IDB בסכום של 600 מיליון ₪.

בעלי השליטה בחברות שעורכים את התספורות לכספי הציבור, טוענות שמי שקנה אג"ח קונצרטיות אמור לקרוא את התשקיף ולהיות מודע לסיכונים.

בגלל הסיכונים, הריבית המשולמת עבור האגח"ים של הקונצרטיות היא גבוהה יותר מאשר באגח"ים הממשלתיות.

הבעיה היא שהמשקיעים המוסדיים, לקחו הרבה סיכונים גדולים על חשבון כספי הציבור מבלי שטרחו להסביר לציבור או לשאול אותו לגבי הסיכונים שברכישת האגח"ים הללו .

כתגובה להסדרי החוב הרבים: בשנת 2009, הקים האוצר ועדה, בשם "ועדת חודק", שתבחן את נושאי האשראי שמעניקים המוסדיים לחברות ותציג מהלכים שבהם המוסדיים יכולים להפחית את סיכוני האשראי שנותנים המוסדיים על חשבון העמיתים שמפקידים בידיהם את הכספים בקרנות הפנסיה וקופות הגמל.

עו"ד דויד חודק פרסם את המלצתו בחודש פברואר 2010 .

בעקבות פרסום מסקנות ועדת חודק, הוציא הממונה על שוק ההון , פרופסור עודד שריג, בתאריך 14/07/2010, חוזר להוראות לענייני השקעות גופים מוסדיים באגח"ים לא ממשלתיות.

החוזר קבע הנחיות שמחייבים את הגופים המוסדיים לערוך בחינה ולהתחשב בשורה של פרמטרים, אך משאיר את שיקול הדעת המלא בידיהם של המוסדיים, קרי ההוראה נותרה בגדר 'המלצה' בלבד.

החוזר אפשר למוסדיים, לעקוף את ההוראות החוזר של האוצר, כמו לדוגמה רכישת תעודות סל המשקיעות באג"ח.

בהמשך חוקק חוק התספורות שיזמה זהבה גלאון ויצחק וקנין בתאריך 9.07.12 שקובע, כי בכול הסדר חוב שבו יש פגיעה של יותר מ-10% מגובה החוב, רשאי בית המשפט למנות מומחה מטעם בית המשפט שיפקח על ההסדרים וידאג לאינטרס של בעלי החוב.

הצעת החוק לוקה בכמה בעיות:

בתי המשפט נכנסים לפעולה, בדרך כלל רק כאשר לחברה כבר אין כסף או נכסים שיכולים לכסות את חובותיהם, לכן לא ברור מה יכול המומחה מטעם הציבור לעשות?

עבודת המומחה שאמורה להיות ממומנת ע"י החברה שניגשת להסדרי החוב, תבוא בסופו של דבר על חשבון בעלי החוב.

*תקנה 19 לחוק החברות*

במקביל אושר בכנסת גם תיקון מס' 19 לחוק החברות שעוסק בהבראת חברות, שמבחין בין "נושים מובטחים" לבין "נושים לא מובטחים" שמגדיל את האפליה בתשלום החובות בין הבנקים לגופי הפנסיה בהסדרי חוב.

כשחברה שגייסה כסף בשוק ההון מהמוסדיים נקלעת לחדלת פירעון, היינו פשיטת רגל או שנכנסת לפרוק, נושה בלתי מובטח , כלומר במקרה שלנו, המוסדיים שלא דורשים בטחונות מהקונצרנים שלווים מהם כספים דרך מכירת אגח"ים בשוק ההון, יקבל את חלקם בנכסי החברה עד גובה החוב באופן זהה לשאר נושי החברה, מתוך כלל הנכסים שאינם משועבדים לגורם כול שהוא.

נושה מובטח: הוא בדרך כלל בנק, שדרש בטחונות כנגד ההלוואה שניתנה לחייב, תביעתו כנגד החייב מוגנת במלואה או בחלקה על ידי שיעבוד נכס.

יש לו ערבויות כנגד החוב אשר חבים לו, דוגמאות לכך: שיעבוד או משכון כמו למשל משכנתה על נכס או נכסי החייב.

נושה מובטח, בעת פירוק או פשיטת רגל, יהיה ראשון לקבל תמורה ממכירת נכסי החייב המשועבד.

בנוסף לכך שלבנקים ניתנה עדיפות בהחזר החובות, החוק מעגן בחקיקה ראשית את הסמכות לאפשר לחברה שנקלעה לחובות ולא יכולה לפרוע את חובה למוסדיים, לגייס אשראי נוסף, לשם הפעלת החברה בתקופת ההבראה ומגדירה את האשראי הנוסף כהוצאות הבראה.

התנועה לאיכות השלטון פנתה לאגף שוק ההון במשרד האוצר לצורך שאלה , כמה כסף איבד הציבור עד היום בתספורת של הטייקונים?

בתחילה, משרד האוצר סירב להעביר מידע בגלל שלטענתם המידע נועד רק לצורך בדיקות פנימיות., אך בעקבות פניה של עו"ד מטעם התנועה שהציגו למשרד האוצר את חוק חופש המידע, קיבלו תשובה מקוממת עוד יותר: הם לא יודעים, הם לא אוספים בצורה מסודרת פרטים על הסדרי החוב.

מי שאמור להיות אמון על חסכונות הציבור, שהתחייב בוועדת בכר לבצע רפורמה למען הציבור, פשוט לא טורח לעקוב אחרי כספי החסכונות והפנסיות שלנו, שהולכים ומצטמקים מתספורת לתספורת!

תומס אדיסון אמר: "אנשים שלא הרימו את חפירה אחד למען הפרויקט ולא תרמו פאונד אחד של חומרים ירוויחו יותר כסף מאלה שסיפקו את כול החומרים ואת כול העבודה":

אנחנו מדברים על נהר של עושר בלתי נגמר שהוא כול כך רחב שאתם אפילו לא חושבים על לחצות אותו, שזורם לנצח לתוך שוק ההון ומנוהל ע"י קרטל הבנקאות.

הכסף נלקח מאנשים שעובדים מספיק קשה ומספקים חומרים ועבודה.

הם אפילו לא יודעים שהכסף נלקח מהם לזרימה העצומה בנהר שמוביל לקרטל הבנקאות.

זוהי מחשבה מטלטלת.

מקורות: