יש תופעה ידועה בכלכלה הריכוזית: כאשר השוק הפורמלי הופך איטי, מסורבל ומוגבל, השוק האפור הופך למנגנון החילוץ הלא רשמי של המשק. הוא זה שמספק הלוואות מהירות, פתרונות זמינים ופעילות פיננסית שמתקיימת מחוץ למערכת הרשמית. מחקרים על הכלכלה הבלתי פורמלית בוונצואלה מראים זאת בצורה ברורה. אחד המחקרים המרכזיים בתחום, שפורסם ב־2020 ב־ERLACS על ידי Bull & Rosales תחת הכותרת “Into the shadows: sanctions, rentierism, and economic informalization in Venezuela”, מצביע על כך שבמהלך התגבשות המשבר הכלכלי במדינה, חלק גדול מהפעילות הכלכלית עבר לשוק הבלתי פורמלי משום שהמערכת הרשמית הייתה ריכוזית, מסובכת וחסרת יכולת תגובה. ניסיונות של השלטון בתקופת צ’אבס לצמצם או לדכא את הפעילות הלא־פורמלית התרחשו במקביל להחרפת המשבר, בין היתר משום שהם פגעו במנגנון החמצן האחרון שנשאר למשק. אף שהמחקר אינו מציג משפט חד ומפורש כמו "הקריסה החלה ביום שבו דיכאו את השוק האפור", המסקנה הברורה העולה מהנתונים היא שבכלכלה ריכוזית שבה השוק החוקי אינו מתפקד, דווקא דיכוי של השוק הבלתי פורמלי פוגע ביכולת המשק לשרוד.
ההשוואה לישראל מתבקשת. השוק הפיננסי בישראל הוא ריכוזי מאוד, עם מספר מצומצם של גופים מוסדיים, רגולציה מקיפה על סוכני ביטוח ונותני שירות פיננסי, וחסמים משמעותיים לתחרות מחו״ל. האזרח הפשוט מתקשה לקבל הלוואות בתנאים גמישים, והלוואות חוץ בנקאיות או פתרונות כמו פדיון פנסיות הופכים לאפשרויות שמופיעות אצל מי שאינו מקבל מענה מהמערכת הפיננסית הרגילה. כאשר המערכת הפנסיונית והמערכת הבנקאית אינן מספקות גמישות או נגישות, הציבור נאלץ לחפש פתרונות אלטרנטיביים.
השוק האפור הוא זה שממלא את החלל. למרות שאינו מפוקח, אינו שקוף ואינו כפוף לכללי הגנת הצרכן, הוא זז מהר, נותן מענה מיידי ומספק אשראי כאשר המערכת הפורמלית מסרבת. במקום להתמודד עם בעיית הריכוזיות, הרגולציה בישראל נוטה לפעול בעיקר נגד מי שנמצא כבר בתוך העולם החוקי והמפוקח. סוכני ביטוח, גופים מוסדיים ומוסדות פיננסיים מקבלים הגבלות, הנחיות ושינויים רגולטוריים, בזמן שהשוק האפור ממשיך לגדול כמעט ללא מגבלות. התוצאה היא שהפיקוח הכבד על המערכת החוקית אינו מגן על הצרכן, אלא דווקא מצמצם את האלטרנטיבות החוקיות שלו.
במצב כזה, האזרח נקלע לפרדוקס: המערכת החוקית גדולה, ריכוזית ומסודרת, אבל לעיתים אינה נגישה ואינה מגיבה במהירות. מנגד, השוק האפור, שאינו בטוח, מציע מה שהמערכת הפורמלית מתקשה להציע. וככל שהמבנה הריכוזי של השוק הפיננסי בישראל נשאר כפי שהוא, כך גדלה התלות בפתרונות שאינם מבוססי פיקוח. השוק האפור הופך למנגנון חמצן לאנשים שמתקשים לקבל הלוואות דרך המערכת הרשמית, ולעיתים אף גורם לכך שהלוואות מסוכנות ופדיון פנסיות יהפכו לצעדים שהציבור עושה מתוך מצוקה ולא מתוך בחירה.
הלקח מוונצואלה אינו תיאורטי. הוא מראה כיצד מדינה שמנסה לחסל את השוק היעיל הלא רשמי מבלי לשנות את חוסר היעילות של השוק הרשמי, יוצרת לעצמה קריסה מבנית. בישראל, מצב שבו הרגולציה ממשיכה להכביד על מי שפועל כחוק, מבלי לייצר תחרות אמיתית או לטפל בצורה מקיפה בשוק האפור, עלול להוביל לאותה בעיה: ציבור שמחפש אשראי נגיש ופונה למקומות הלא נכונים, משום שהמערכת המוסדרת אינה מסוגלת לתת מענה בזמן.
כל עוד המערכת הפיננסית נשארת ריכוזית, והמדינה נמנעת מלטפל בשוק האפור או לפתוח את הדלת לתחרות חיצונית, המבנה הזה ימשיך להפעיל לחץ על הציבור. מי שמתקשה לקבל הלוואות, מי ששוקל פדיון פנסיות בגלל מחנק תזרימי ומי שמוצא את עצמו ללא פתרון במערכת הפורמלית ימשיך להימשך למקומות מסוכנים יותר. זו אינה בעיה של “עוד רגולציה”, אלא בעיה של מבנה שוק לא תחרותי וחוסר איזון בין המערכת הרשמית לבין המערכת הלא רשמית. ללא שינוי אמיתי, המסקנה מההיסטוריה ברורה: המערכת החוקית הולכת ונהיית איטית ומוגבלת, והשוק האפור הולך ומתרחב על חשבון הציבור.
