פרשת סלייס היא אחת מפרשות ההונאה החמורות ביותר שידעה מערכת החיסכון הפנסיוני בישראל. כבר בשנת 2022 אני זה שחשפתי את הפרשה והתרעתי על הסכנה לחוסכים. בסוף 2023, כשפרשת סלייס התפוצצה לציבור, אמרתי בצורה ברורה שהכסף לא נמצא בארץ, אלא בחשבונות בנק בחו"ל, במישיגן ובדלאוור. עורכי דין שונים ניסו לשכנע את הציבור שהכספים נמצאים כאן ושהקפאתם תוסר בקרוב, אבל המציאות הוכיחה אחרת.
כבר אז טענתי שהמדינה לא תשיב את הכסף, משום שהיא חוששת מהגנבים עצמם ומעדיפה להגן עליהם מפני הקורבנות. במקום להתמודד עם הפגיעה בחוסכים, הרשויות הסתפקו בהצהרות, דיונים בבתי משפט ובג"צים, ובכך למעשה נתנו לגנבים להרוויח זמן. אבל כמאמר הפתגם – המרצע תמיד יוצא מן השק, וכך קרה גם כאן.
ליעם ישראל ואנסטסיה קוטייבה התחייבו להשיב 20 מיליון דולר בקצב ברור: מיליון דולר ביולי (ששולם), כ־3 מיליון דולר בספטמבר (שלא שולם) ו־16 מיליון דולר בדצמבר. כבר בשלב הזה ברור שההסדרים נועדו ליחסי ציבור, לא להשבת כספים אמיתית.
תחשבו על חוסך בפנסיה שנגנבו ממנו 100,000 ש"ח בתחילת 2023. אילו הכסף היה מושקע בבורסה, הוא היה מניב כ־20% רווח בתקופה הזו, עוד 20,000 ש"ח. בפועל, לא רק שהכסף לא חזר, אלא שגם הרווחים הפוטנציאליים נעלמו. ועדיין, רבים מעדיפים להאמין שהמדינה תשיב את הכסף בחינם, מבלי להשקיע אגורה אחת כדי להחזירו.
הם מגישים בג"צים, פונים לבתי משפט, עורכים דיונים, הכול בחינם. הישראלי הממוצע לא רוצה להוציא שקל, כי הוא "לא פראייר". אבל האמת היא שמי שתכנן את ההונאה ידע בדיוק ממי לגנוב: מאנשים שלא מסוגלים לבצע חישוב פשוט של מתמטיקה בסיסית.
אני עצמי הצלחתי להשיב עד היום כספי פנסיה שנגנבו לכ־20 לקוחות שנפגעו, משום שבחרו לפעול ולא להסתפק בסיסמאות. מי שלא מוכן להשקיע חלק קטן כדי להחזיר את כספו, ימשיך להפסיד עוד ועוד. השאלה היא לא אם הכסף יחזור, אלא כמה עוד הציבור מוכן להפסיד עד שיתעורר.
