צורך כלכלי
המצב הכלכלי הקשה של השנתיים האחרונות דוחק יותר ויותר ישראלים לפינה. רבים מהם בוחרים לפדות את חסכונותיהם הפנסיוניים כדי לשרוד את יוקר המחיה ולעמוד בתשלומים ובהתחייבויות.
אבל כאן מתחיל האבסורד. בנובמבר 2021 נכנע המפקח על הביטוח ללחץ של חברות הביטוח ולשכת סוכני הביטוח, והעביר הוראה שמונעת מהעמיתים לפדות את קרנות הפנסיה שלהם מבלי להתפטר מהעבודה. לכאורה מדובר בצעד שנועד להגן על החוסכים מפני עצמם, אך בפועל נוצר שוק פרוץ שמשרת עבריינים.
האם הפדיונות פסקו? ממש לא. כמו שבתקופת היובש בארה"ב צריכת האלכוהול רק עברה למחתרת, וכמו שהמלחמה בסמים לא עצרה את השימוש במריחואנה – כך גם כאן. לא רק שהפדיונות לא פחתו, אלא שהם אף הוכפלו.
הבעיה היא שהשליטה עברה לידיים הלא נכונות. במקום שחברות הביטוח יטפלו בנושא בצורה ישירה ושקופה, נכנסו לתמונה חברות "פיננסים" בשוק האפור, שמציעות לעמיתים פדיון מהיר בדרכים מפוקפקות. המנגנון פשוט: העמית חותם מול חברה שנראית לגיטימית, אך מאחורי הקלעים מזויפים מסמכי פיטורין בשמו, והכסף משתחרר מהגוף המוסדי. ברגע שהכסף עבר, העבריינים גרפו את העמלה ולעיתים המעסיק או הגוף המוסדי כלל לא יודעים שנעשה שימוש בשמם.
כאן עולה השאלה העקרונית: מדוע החוסך, שהוא בעל הבית על כספי החיסכון הפנסיוני שלו, אינו יכול לפדות אותם ישירות מול סוכן הביטוח שלו? מדוע המדינה מונעת ממנו גישה ישירה, בטענה שצריך "לנעול את הכסף עד הפנסיה"?
הפיקוח חייב להכיר במציאות. מי שזקוק לכסף, ימצא דרך להגיע אליו, גם במחיר של תשלום מס כבד של 35% וגם בעמלות לשוק האפור. כל עוד החסמים הבירוקרטיים נשארים בעינם, המדינה עצמה מזינה את השוק האפור.
הדרך היחידה להוציא את העבריינים מהמשחק היא לאפשר לחוסכים גישה ישירה, מסודרת ושקופה לכספם. בסופו של דבר, הכסף הזה שייך לחוסכים והם צריכים לקבל עליו שליטה מלאה.
