המערכת הכלכלית בישראל של היום, והאפשרות של משפחות לקבל הלוואה חוץ־בנקאית בתנאים סבירים על בסיס פנסיה, משכנתא או נכסים קיימים – לא נולדה יש מאין. היא תוצאה של עשרות שנים של תהליכים, רפורמות, עימותים פוליטיים ומהלכים בינלאומיים. כדי להבין את המערכת שאני פועל בתוכה יום־יום – ולמה דווקא היום הלוואה מגובה קופת גמל או קרן פנסיה היא פתרון לגיטימי, חכם ונחוץ – צריך לחזור רגע אחורה, לשנת 1991.
.
שלהי ממשלת יצחק שמיר. ישראל מתמודדת עם גל עלייה אדיר מברית המועצות לשעבר ועם עליית ביתא ישראל מאתיופיה. מדינה קטנה, מתקשה לממן קליטה, דיור, תעסוקה ותשתיות למאות אלפי עולים – ופונה לממשל בוש האב בבקשה לערבויות כספיות. לא כהלוואה ישירה, אלא כערבות לגיוס חוב בשווקים הבינלאומיים, בהיקף 10 מיליארד דולר – סכום עתק במונחים של אז, אפילו אם נשמע לנו צנוע היום.
.
.
הסיפור כולו קשור לעלייה הזאת – ולצורך הדחוף במימון המוני – והפך מהר מאוד לנקודת עימות דרמטית בין ירושלים לוושינגטון. הערבויות, מעבר למשקל הכלכלי שלהן, הפכו לצומת שבו הצטלבה מציאות עם אידיאולוגיה: ארה"ב ביקשה התחייבות ישראלית להגבלת הבנייה בהתנחלויות, והערבויות אושרו רק אחרי חילופי שלטון והסכמה מרומזת לכך.
.
אלא שמעבר למישור המדיני, האמריקנים דרשו רפורמות מהותיות בשוק הישראלי – והבולטת שבהן הייתה הקמת שוק משכנתאות חוץ־בנקאי שיתחרה בבנקים. הם זיהו את מה שגם אני מזהה עד היום בכל תיק לקוח שאני מטפל בו: שהמערכת הבנקאית, לבדה, לא מסוגלת לייצר אשראי מספק לתמיכה בצמיחה, ודאי לא כשאין גמישות בניהול בטוחות.
האמריקאים דרשו להכניס לישראל את מודל האיגוח – תהליך שבו בנק שמנפיק משכנתאות, למשל, מעביר אותן לתאגיד ייעודי שזה תפקידו: להנפיק אגרות חוב לציבור, ולממן באמצעותן את תיקי האשראי. המשקיעים נהנים מתזרים ההחזרים של הלקוחות, והבנק מגדיל את הנזילות, מפזר סיכון ומשפר את היכולת לממן הלוואות נוספות.
.
כמי שעוסק היום בדיוק בזה – במימון הלוואות מגובות פנסיה, באמצעות גופים מוסדיים – אני יכול לומר בפה מלא: האיגוח הוא הלב של הפתרון. לא כדי לספק אשראי בזול לכל דורש, אלא כדי לאפשר למשפחה שיש לה נכסים, חיסכון פנסיוני או דירה – לגייס הון בתנאים הוגנים, בלי לחכות לאישור ועדת אשראי בבנק.
אבל אז, בממשלת שמיר, החשב הכללי באוצר התנגד. הוא חשש מתקדים של מתן ערבויות ציבוריות לגופים חוץ־בנקאיים, שעלול לסחוף את המערכת הפוליטית לתוך עולם האשראי. בינתיים, הבנקים המשיכו ללוות לעצמם כסף דרך קופות הגמל שבבעלותם – כלומר, הציבור חסך לטווח קצר, והבנקים השתמשו בכסף להלוואות משכנתא.
.
התוצאה לא איחרה לבוא: ב־1996, לבנק טפחות נגמר הכסף. הוא סגר את סניפיו לשלושה ימים, גייס 300 מיליון ש"ח מאיש עסקים פרטי בריבית מופקעת – ורק כך המשיך לפעול. גם בבנק הפועלים קרסה מערכת האשראי בתחילת שנות ה־2000, ובאותן שנים כבר היה ברור לכולם: חייבים שוק הלוואות חוץ־בנקאי אמיתי, מוסדר, שמבוסס על ניהול סיכונים, ולא על פקיד סניף.
זו בדיוק הנקודה שבה התחום שאני מתמחה בו נכנס לתמונה: הלוואות מגובות נכסים – פנסיה, קופת גמל או תיק השקעות – הן פתרון שצומח על רקע כל הכשלים שצברנו כאן. ההבדל הוא פשוט: במקום שלקוח יתמודד מול בנק שלא מעניין אותו הפוטנציאל שלו, אנחנו עובדים עם המוסדיים. משקיעים מוסדיים שמבינים בטוחות, יודעים לנתח תזרים, ונותנים אשראי אמיתי – לא דחיית תשובה.
.
במקביל, ממשלת שרון ושר האוצר נתניהו קידמו את רפורמת בכר – מודל שהועתק מהכלכלה הצ’יליאנית של שנות השבעים, שבה קבוצת כלכלנים ("שיקגו בויז") הנהיגה רפורמות ניאו-ליברליות שבמרכזן עמדה גם מהפכה בתחום הפנסיה. ישראל הלכה באותו כיוון: הלאמת קרנות הפנסיה מההסתדרות, העברתן לשליטת מוסדיים, מכירת בתי ההשקעות שהיו בבעלות הבנקים לחברות ביטוח – וכך נוצרו שווקים חדשים, תחרות, וצמיחה.
אותם מוסדיים – שעמדו במוקד רפורמת בכר – הם גם אלה שאני פועל מולם כיום בשם הלקוחות שלי. אני לא "מתווך הלוואות", אלא מי שמבין את המבנה של תיק החיסכון הפנסיוני, את אופי הנכס, את הרגולציה, ויודע לדבר את השפה של המוסדיים – כדי לאשר הלוואה כשהיא נדרשת, לא כשנוח לבנק.
.
המדינה הפסיקה להבטיח פנסיה יחסית לשכר קודם. במקומה באה שיטה שמבוססת על אחריות אישית, ריבית דריבית וניהול פיננסי נכון. אבל בשביל שזה יעבוד – צריך גם נזילות. ולכן, בעיניי, הלוואות מגובות פנסיה הן לא רק כלי מימון – הן גשר בין צמיחה עתידית לבין צורך מיידי. וזה בדיוק מה שאני עושה: בונה את הגשר הזה עבור אנשים ומשפחות שזקוקים לו.
