באחרונה פורסם כי פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן שיחק עם הנהלים הנהוגים לקבלת פנסיה במגזר הציבורי, כדי להרוויח עוד מאות אלפי שקלים בפנסיה התקציבית, לה הוא זכאי בעת פרישתו, בצורה שלא לגמרי ברור אם היא חוקית.
להבדיל מפנסיה המקובלת כיום במרבית מקומות העבודה, בה העובד צובר את כספי הפנסיה מתוך הפרשות משכר עבודתו, בפנסיה תקציבית ההפרשות נעשות רק בידי המעסיק ובמקרה זה, המעסיק היא המדינה (ולא בידי העובד).
בפועל, יכול המעסיק שלא להפריש כספים לקרן פנסיה, אלא להתחייב כי ישלם את הפנסיה על חשבונו, ובכך להפוך בעצמו לגוף שמבטח את העובד.
כמעט כלל הבכירים בסקטור הציבורי, כדוגמת הפרקליט היוצא, שי ניצן, שזכאים לפנסיה תקציבית, מקבלים גמלת פנסיה מגיל 50 במידה והחליטו לפרוש ואם אחרי שפרשו השתלבו בתפקיד אחר, כמו ח"כ ששירת בעברו בשירותי הביטחון, או כמו הפרקליט שי ניצן, שיכול בעתיד להתמודד לכהונת שופט, מקבלים פנסיה ושכר כפול, מדובר באלפי עובדים, שהמידע על העלויות של הפנסיה התקציבית שלהם, לא גלוי לציבור משלם המיסים.
הפנסיה התקציבית, הולכת ומתנפחת עם השנים ומכבידה מאוד על תקציב המדינה.
קצבת הפנסיה התקציבית הממוצעת של עובד מדינה זוטר קיבל במהלך 2017 הייתה 8,200 שקל.
לצורך השוואה כדי שעובד שחוסך בקרן פנסיה צוברת, יקבל כיום פנסיה בגובה 8,200 ש', הוא צריך לחסוך לגיל פרישה, סכום של 1.6 מיליון שקלים…
תשלומי הפנסיה התקציבית שתשלם המדינה לעובדיה, יגיעו ליותר מ-708 מיליארד שקל, כך פורסם בדו"ח לשנת 2018 של החשב הכללי.
מרבית הסכום, כ58% ממנו, עבור עובדים שתרם יצאו לגמלאות.
תשלומי הפנסיה יגיעו על פי נתונים של החשב הכללי בשנת 2038 לשיאם, אז החובות לתשלומי פנסיות תקציביות יעמוד על 36.1 מיליארד שקל מתקציב המדינה, בעוד שהיום הם עומדים על 22 מיליארד שקל.
אבל כיום המדינה בגרעון והפתרון שמצאו באוצר, הוא דווקא לפגוע בציבור החוסכים לפנסיה צוברת.
איש מבין פקידי האוצר, לא מעלה על דעתו לקצץ בפנסיות התקציביות שהם עצמם חלק מהזכאים לפנסיות אלו…
פקידי האוצר מעוניינים להגדיל את כמות הכספים, שנסחרים בבורסה ולפי תפיסתם האויב מס' אחד עבורם, הוא אותו גמלאי שמעוניין לנצל את זכאותו לקבל קצבה מהפנסיה הצוברת שברשותו וע"י בעקיפין יוביל לדילול כמות הכספים שנצברו בבורסה..
לצורך כך הם הקימו מנגנון של סנקציות כלפי ציבור העמיתים שחוסכים בפנסיה צוברת, כך שיקשה אליהם למשוך את כספי התגמולים שלו, שנחסכים לפנסיה.
בוועדת בכר, בשנת 2006, נקבע כי כספי הצבירה בגמל, יינתנו רק בצורה של קצבה לפנסיה.
אם השנים נוספו תקנות נוספות כדי להצר את צעדי החוסכים לפנסיה ולשלוט בכספי החיסכון שלהם, ע"י פקידי האוצר.
בשנת 2017, בוטלה האופציה לשעבוד כספי החוסכים לפנסיה לצורך קבלת הלוואה.
מה שהגביל את יכולת העמית להיות זכאי לקבלת הלוואה מכספי הצבירה בפנסיה שלו, שלא מהוות יותר בטוחה לצורך קבלת ההלוואה.
המקדם שנקבע לפיו כמה סכום לקצבה זכאי העובד לקבל, נקבע בעבר מראש ע"י חברות הביטוח בפוליסות ייעודיות.
פוליסות אלו בוטלו בטענה כי הם הפסדיות עבור חברות הביטוח, למרות שחברות הביטוח מנסות עד היום, למנוע ביטולם של פוליסות אלו, בידי המבוטחים.
כך האוצר יכול לשלוט במקדם ולהקטין את גובה הקצבה לה זכאי העמית ביום פרישתו, תחת הטענה לגידול בתוחלת החיים.
כיום עם הקמת מאגר דירוג האשראי בבנק ישראל, ישנה כמעט שליטה מוחלטת של המדינה ביכולת של אזרחי המדינה שיוצאים לעבוד להשתמש באשראי חוץ בנקאי.
המדינה מובילה לעיתים למצב שלאזרח ישראלי שיוצא לעבוד, אין מנוס אלא למשוך מכספי התגמולים שהוא חוסך לפנסיה, בגלל קשיים כלכליים שאליהם נקלע, כמו חובות בעקבות גירושים או מצב בריאותי שמצריך ממנו הוצאות כבדים ועוד כהנה וכהנה אסונות כלכליים שהאזרח הקטן יכול שלא באשמתו להיקלע אליהם.
הבעיה שבעתות משבר, האזרח הקטן, מוצא את עצמו מול שוקת שבורה: הוא לא יכול לפדות את הפנסיה שלו, כול עוד הוא עובד ובנוסף גם אם יתפטר ויפדה את כספו, יתברר לו שהמדינה בזרוע האחת, דרך מס הכנסה תגבה ממנו 35% מס מהכספים שחסך, מסיבות שיכולות להיות מוצדקות.
בזרוע השנייה דרך אגף שוק ההון באוצר, היא פוגעת לו בפנסיה העתידית, הוא יקבל לפי התקנות החדשות של האוצר, פנסיה מופחתת.
כלומר המדינה מרוויחה מכול הכיוונים ולכן יש לה אינטרס לעודד בעקיפין את האזרח לשבור את קופת הפוליסה שחסך לפנסיה….
בסופו של דבר, זהו מעגל קסמים, שמכניס את אזרחי המדינה למלכודת של עוני ותלות בחסדי פקידי המדינה ולאחר כול זאת, אנו צריכים להמשיך ולהקפיד לשלם את מיסינו כדי שלמדינה תהיה אפשרות לממן את הפנסיות התקציביות לאוכלוסייה החזקה במשק, שחלילה שערה משערות ראשם לא תיפול והקצבה אותה אנו משלמים, לא תקוצץ, כי יש את הפראיירים שישלמו אותה.
