תגובה לכתבה בדהמרקר מהיום: כתבה שפורסמה ביוזמת לובי 99 ומתארת את פרשת סלייס, פינברט והמאבק להשבת כספי הפנסיה הגנובים של אלפי חוסכים. חשוב להציג את העובדות כפי שהן ולחשוף את מה שמסתתר מאחורי הקלעים של המאבק.
החוכמה בפרשת סלייס לא הייתה רק הדרך שבה נגנבו כספי הפנסיה, אלא בעיקר מי היו הקורבנות שנבחרו. זו הייתה גניבה מתוכננת היטב, שניצלה אוכלוסיות מוחלשות, אנשים שמאמינים שהמערכת מגנה עליהם. והכתבה הנוכחית יצאה בדיוק ברגע שבו נעשה ניסיון אמיתי להתניע מהלך להשבת הכספים, מהלך שמעטים בשוק מוכנים לבצע באמת.
בכתבה נעשה ניסיון להציג את היוזמות להשבת הכספים כחשודות, במקום לברך על כך שמישהו סוף סוף מנסה להזיז משהו אחרי שנתיים שבהן המדינה לא הצליחה להשיב אפילו שקל אחד. הניסיון הזה נועד לייצר חשדנות בין החוסכים ולמנוע מהם להתאגד ולדרוש את מה שמגיע להם.
במשך יותר משנה אני נמצא בקשר שוטף עם חוסכים רבים שנפגעו. לצערי גיליתי לא פעם שחלק מהנפגעים כלל לא מאמינים שהכסף יכול לחזור, ויש מי שמעדיף לעסוק במריבות ובפחדים במקום במטרה המרכזית: להשיב את הכסף שנגנב מהם. יש אפילו חוסכים שמעדיפים לראות את כל המהלך נכשל, רק כדי לא "לתת צדק" למי שאולי לא מוצא חן בעיניהם. זו תופעה ישראלית מוכרת: להוציא לעצמך עין, רק שלשני יוציאו שתיים.
אחד הדברים החשובים בכתבה, גם אם בין השורות, הוא שהעיתונאית סוף סוף כתבה את האמת: אף נפגע סלייס, מלבד כעשרים מהלקוחות שלי, לא קיבל את כספו בחזרה. אפס. למרות ההצהרות של המדינה, למרות שנים של תחקירים, דיונים וידיעות, הכסף לא הושב.
יש מי שמנסה לטעון שההשבות שבוצעו הגיעו “לפני שהמדינה התערבה”, אבל אם זה נכון, אז המסקנה ברורה: למי שפעל אז היו פחות סמכויות, פחות כוח, פחות כלים ובכל זאת נעשתה עבודה שהמדינה לא הצליחה לבצע שנתיים שלמות. למשרד האוצר ולגורמים הממונים יש הרבה יותר סמכויות, לכן ההשבה הייתה אמורה להיות פשוטה יותר, לא קשה יותר. ובכל זאת, שקל אחד לא הושב במסגרת ההליך הרשמי.
הכתבה גם חוזרת על המסר שהכספים שיוחזרו, אם בכלל, יוזרמו חזרה לקופות הפנסיוניות ולא לחשבון הבנק של הנפגעים. המשמעות המעשית היא פשוטה: דורשים ממי שנפגע לשלם מכסף שאין לו, בעוד המדינה מצפה שמישהו יעבוד בחינם או בהתנדבות. זה בדיוק מה שדוחה את פתרון המשבר משנה לשנה. חלפו כבר שנתיים מאז חשיפת הפרשה וכשלוש שנים מאז גניבת הכספים ועדיין אין החזר מסודר.
לגבי ההיקפים: בממוצע נגנבו מכל חוסך כ־100 אלף שקל, כשהיו גם מי שאיבדו 300 אלף, 800 אלף ובמקרים רבים מעל מיליון שקל. בניגוד מוחלט למה שטען שר האוצר, אף אחד מהחוסכים לא ידע שכספו מועבר לחו”ל. לא הייתה שום שקיפות. ברוב המקרים הם אפילו לא ידעו מה פירוש המושג "קרנות חוץ" שאליהן הועבר הכסף.
כדי להבין את עומק הנזק הפיננסי צריך לשאול: מה היה קורה אילו הכספים היו נשארים בקרן פנסיה רגילה? במסלול סולידי לגמרי ניתן היה לרשום בממוצע כ־10% בשנה. בשלוש שנים 30% תשואה. כלומר, חוסך שנגנבו ממנו 100 אלף שקל היה היום כבר ב־130 אלף. במקום זה, הוא באפס.
הכתבה מתעלמת לחלוטין מהשאלה החשובה ביותר: מדוע הפעולות של המדינה אינן תואמות את המטרה המוצהרת שלה, השבת הכספים? אם הכוונה היא להחזיר כסף, מדוע נמחקו נתוני סלייס מהמסלקה, כך שחוסכים לא יכולים אפילו להוכיח את מצבם לפני הגניבה? מדוע הוגשו בקשות שמגינות על בעלי בית ההשקעות במקום על החוסכים? מדוע התביעה שהוגשה נגד גורמים מרכזיים אינה קשורה לכספי הגניבה, אלא להון העצמי של סלייס שנועד לאפשר מכירה לגוף מוסדי אחר? מדוע בוטלו תביעות ייצוגיות נגד משווקים וסוכני ביטוח שהיו שותפים להוצאת הכספים מהחוסכים? ומדוע ליעם ישראל, שהפר הבטחה לשלם סכומים משמעותיים, עדיין אינו חייב להשלים את ההחזר?
קל יותר להסיט את האש אל סוכני הביטוח, במקום להתמודד עם העובדה שהכשל האמיתי היה רגולטורי, מערכתי ונמשך לאורך שנים. קל יותר לצייר את סוכני הביטוח כאשמים בכל עוולה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שסוכן הביטוח היחיד שחשף את הפרשה, פעל בתוכה, נלחם מול המערכת ונשא על גבו מחיר אישי וכלכלי כבד, זה אני.
עד היום המאבק הזה עלה לי מאות אלפי שקלים. לא היה גורם ממשלתי שסייע, לא עמותה ציבורית שניהלה קמפיין לכבודי ולא ארגון שהתנדב לטפל בי. ככה נראית חשיפת פרשה בישראל: אתה לבד מול מערכת גדולה ומגושמת.
המאבק לא הסתיים. כל עוד כספי הפנסיה של אלפי נפגעים לא חזרו, השאלה היחידה שחשובה היא מי באמת פועל בשטח למען השבת הכספים, ומי עסוק ביצירת רעש, פילוג וספינים תקשורתיים.
.
דהמרקר, פרשת סלייס, פינברט, חוסכים נפגעים, החזר כספי פנסיה, רגולציה פיננסית,
