בזמן שצחקו עליו, זלזלו בו, וכתבו עליו אלפי כותרות שליליות –
הוא תכנן אסטרטגיה ארוכת טווח, וביצע אותה בקור רוח של גנרל.
התוכנית של טראמפ הייתה ברורה מההתחלה:
- להחזיר ייצור לאמריקה.
- לפרק את התלות בסין.
- לחזק בריתות כלכליות חדשות – עם מדינות שמוכנות לשחק לפי הכללים.
והוא הצליח בענק.
50 מדינות – כולל מעצמות כמו יפן והודו – הורידו את המכסים לאפס, אחת כלפי השנייה.
הבורסה חגגה: קפיצה של שנה – בתוך חודש.
השוק הגיב בהתלהבות, והמשקיעים שהאמינו – הרוויחו בגדול.
וסין?
נותרה מאחור. מבודדת.
חברות מפנות גב, יצרנים מחפשים אלטרנטיבות, הסחר נעלם.
זה לא מקרי – זו גאונות אסטרטגית.
במקום מלחמות, טראמפ השתמש בכלכלה כדי להזיז הרים.
זה לקח זמן, ספג לא מעט אש, אבל היום – העולם קוצר את הפירות.
השאלה עכשיו:
האם סין תבלע את הגלולה ותתיישר עם הכללים – או שנראה עימות גלובלי חדש?
זאת שאלה כבדה, אבל מרתקת — והיא בלב המאבק הגלובלי של השנים הקרובות.
מצד אחד, סין לא אוהבת להיראות כמי שמתקפלת. התרבות הפוליטית שלה בנויה על שמירה על כבוד, עמידה איתנה, והצגת יציבות כלפי חוץ. אז "לבלוע את הגלולה" – גם אם כלכלית זה חכם – זה מהלך מורכב פוליטית מול הציבור הסיני ומול ההנהגה הפנימית.
מצד שני, המחיר של בידוד כלכלי הוא עצום. סין תלויה בסחר חוץ, בייצוא, בטכנולוגיה שהיא עדיין לא מייצרת במלואה בעצמה. ואם מספיק מדינות יפנו לה גב – היא תצטרך לקבל החלטה: האם להתעקש ולהסתכן במשבר כלכלי פנימי, או להתגמש ולפתוח דף חדש.
אם הייתי צריך להמר כרגע?
נראה מהלך כפול מצד סין:
- כלפי חוץ – המשך עמידה תקיפה והאשמות נגד המערב.
- כלפי פנים ובשטח – התחלה של התאמות שקטות, משא ומתן לא פומבי, והכנות לעידן חדש שבו היא כבר לא במרכז אלא שחקנית חשובה אך לא בלעדית.
אבל אם הלחץ ימשיך לעלות – לא הייתי פוסל עימות טכנולוגי־כלכלי חריף, עם תסריטים של ניתוק מערכות פיננסיות, הגבלות ייצוא, ואולי אפילו צעדים צבאיים באזורים כמו טייוואן.
