על פי נתוני רשות שוק ההון, בשנת 2024 הציבור משך כ־4.4 מיליארד שקל מקרנות הפנסיה החדשות ברכיב התגמולים. זהו זינוק של כ־140% בתוך שבע שנים בלבד. מאז 2018 נמשכו כ־20 מיליארד שקל, שהם כ־2% מכלל הנכסים הפנסיוניים בישראל. מדובר בכסף שנצבר מהפרשות של העובד והמעסיק, שנועד לשמש את החוסך לאחר גיל הפרישה. משיכה מוקדמת פוגעת בצבירה, מחייבת תשלום מס של 35% ופוגעת בכיסויים ביטוחיים מהותיים כמו אובדן כושר עבודה.
עד שנת 2021 היה ניתן לבצע פדיון חוקי במקרים מסוימים, ואז נקבעו תקנות חדשות שאסרו כמעט לחלוטין פדיון מוקדם של כספי תגמולים. בפועל, במקום להפחית את התופעה, התקנות יצרו תוצאה הפוכה: זינוק משמעותי בפדיונות הלא-חוקיים דרך השוק האפור. הנתונים מראים כי עיקר העלייה בפדיונות החלה לאחר שהאיסור נכנס לתוקף. כלומר, לא המצוקה הכלכלית לבדה יצרה את הפריחה של הפדיונות, אלא העובדה שלא נותרה דרך חוקית ומפוקחת להתמודד עם המצוקה.
אנשים פודים פנסיה מסיבות מצוקה אמיתיות: חובות, עיקולים, גירושים, טיפולים רפואיים, פשיטות רגל, שמירה על העסק המשפחתי או צורך בגשר קצר-טווח עד להתאוששות כלכלית. המצוקה היא הסיבה לפדיון, אך התקנות הן אלו שקבעו איך הפדיון יתבצע. כשהדלת החוקית נסגרת, המצוקה לא נעלמת, היא פשוט עוברת לדלת האחורית של השוק האפור. זהו מנגנון כלכלי מוכר: איסורים רגולטוריים מייצרים תמריץ לפעילות עבריינית, ולא להפחתתה.
הדפוס הזה חזר על עצמו בהיסטוריה פעמים רבות. בתקופת היובש בארה״ב, איסור על מכירת אלכוהול רק יצר פריחה של ארגוני פשע. בישראל, איסורים בחוק הזנות לא העלימו את התופעה אלא דחפו אותה למחתרת. כך גם בהימורים הבלתי-חוקיים, בסחר בדולרים בשנות ה־80 ובשורה של תחומים שבהם ביקשו למנוע התנהגות באמצעות חקיקה כופה. גם פרשת סלייס המחישה את הסכנה שבפתיחת דלתות טכנולוגיות ללא בקרה מספקת: תשתיות דיגיטליות, מסלקה פנסיונית ותהליכי אוטומציה הפכו לכלים בידי גורמים עברייניים, דווקא משום שהפיקוח לא נתן מענה אמיתי דרך המסלול החוקי.
בעולם שבו יש מצוקה כלכלית אמיתית, לאיסור אין שום יכולת למנוע פדיון. הוא רק קובע אם הפדיון יקרה דרך מערכת מפוקחת, או דרך עבריינים. מי שנמצא במצוקה כלכלית חריפה ימשוך כספים גם אם הדבר כרוך בקנס. ההבדל נעוץ במסלול: דרך הקרן, או דרך גורם שמזייף מסמכים וגובה עמלות עתק. התקנות הפכו את המשיכה החוקית כמעט לבלתי אפשרית, ולכן הן האיצו את מעבר הציבור אל השוק האפור. התוצאה: יותר זיופים, יותר מתווכים עברייניים, ושוק שחזק פי כמה ממה שהיה לפני התקנות.
הטענה שהעלייה בפדיונות נובעת רק מהריבית, מהקורונה או מהמלחמה מתעלמת מנתון מרכזי: המשיכה הלא-חוקית זינקה דווקא לאחר כניסת האיסור, ולא לפניו. המצוקה הכלכלית הייתה קיימת גם קודם, אך לפני התקנות הייתה דרך חוקית להתמודד איתה. לאחר סגירת המסלול החוקי, אותו צורך בדיוק הופנה לשוק האפור. כלומר, המצוקה היא הטריגר, אבל התקנות הן המנגנון שמייצר את הסיכון.
הפתרון אינו החמרת רגולציה אלא יצירת מסלול חוקי, מפוקח ומוגבל למשיכה במצבי קיצון אמיתיים. זהו מסלול שמגן על חוסכים מפני עבריינות, מונע זיופים, מצמצם את כוחם של גורמים מפוקפקים ומאפשר למדינה לראות את המצוקה במקום לדחוק אותה החוצה. ברגע שהציבור מבין שיש דרך חוקית ומפוקחת, הפדיונות הלא-חוקיים פוחתים באופן טבעי. אמון ופתרונות אמיתיים מצמצמים פשיעה הרבה יותר מחרבות רגולטוריות.
מדיניות שמבקשת "להגן על החוסכים" באמצעות חסימה מוחלטת של פדיון מוקדם למעשה מפקירה אותם לגורמים המסוכנים ביותר בשוק ההון. במקום להפוך את הציבור לבורים פיננסית ולכרות את המסלול החוקי היחיד שהיה קיים, על המדינה להבין מה באמת מניע את החוסכים. אי אפשר למחוק מצוקה באמצעות איסור. אפשר רק להחליט אם המצוקה תטופל באופן חוקי ומפוקח או על ידי השוק האפור.
