מחקר חדש מאוניברסיטת בן גוריון בחן את רמת האמון של הציבור במתווכים פנסיוניים, בעיקר סוכני ביטוח, ומצא שהציבור לא ממש סומך עליהם. אלא שהמסקנות הדרמטיות של החוקרים נשענות על בסיס רעוע: סקר אינטרנטי בקרב 576 נשאלים בלבד. קשה מאוד להסיק ממנו על עמדות של ציבור של כמעט עשרה מיליון אזרחים.
אבל הבעיה אינה רק בגודל המדגם, אלא בעומק ההבנה. החוקרים טוענים כי לסוכן הביטוח הפנסיוני יש תמריץ כלכלי להמליץ על מוצרים רווחיים יותר עבורו גם אם הם אינם הטובים ביותר ללקוח, אך שוכחים לציין עובדה פשוטה: בין השנים 2015 ל־2020 סוכני הביטוח כלל לא קיבלו עמלות בעבור שיווק קרנות פנסיה. התוצאה הייתה צפויה: הם הפסיקו לשווק פנסיות. מי שניצלו את הוואקום היו הגופים המוסדיים, שהעלו את דמי הניהול כמעט בלי פיקוח, ובין השחקנים נרקם "הסדר ג'נטלמני" של חלוקת שוק, בעידוד ובידיעת רשות ההגבלים והמפקחת על הביטוח דאז, דורית סלינגר.
כאשר סלינגר ראתה את התוצאה, היא הכניסה את קרנות ברירת המחדל, מהלך שנשמע דמוקרטי אך בפועל התמסמס. מרבית הציבור כלל לא עבר אליהן, ורק בשנת 2020 נאלצו המוסדיים לשוב ולשלם עמלות לסוכני הביטוח, והשווקים התייצבו מחדש. יש מי שסומכים על הזיכרון הקצר של הציבור ורוצים להחזיר את הגלגל אחורה, אל אותם ימים שבהם הסוכנים הוצאו מהמשחק והרגולציה עצמה שימשה כתחליף לשוק חופשי.
מעבר לכך, המחקר מתעלם לחלוטין מהיעדר הפיקוח והאכיפה בפועל. כיום כל משווק דיגיטלי יכול לנייד פנסיה בין חברות בלי רישיון ובלי פיקוח, כך בדיוק התאפשר שוד קרנות הפנסיה בפרשת סלייס. לא סוכן הביטוח הוא הבעיה; הבעיה היא מערכת רגולטורית שמאפשרת לכל אחד להתחזות לסוכן ביטוח אמיתי.
ובסוף המחקר נכתב על הצורך בייעוץ ציבורי נייטרלי ונטול אינטרסים מסחריים. אלא שאין דבר כזה אדם נטול אינטרסים. איפה שהאינטרס העסקי נגמר, מתחיל האינטרס הפוליטי. בעולם כבר ראינו כיצד קרנות פנסיה באירופה ובצפון אמריקה הפסיקו להשקיע בחברות ישראליות מטעמים אידאולוגיים. קרן הפנסיה הנורווגית KLP, שמנהלת נכסים בשווי 114 מיליארד דולר, הודיעה כי היא מפסיקה להשקיע בחברות המספקות ציוד לצה"ל, צעד פוליטי עטוף במילים מוסריות.
אם זה הכיוון שאליו רוצים לדחוף את ישראל, יש לומר זאת בגלוי. אבל אל תעטפו את זה במילים יפות על "ייעוץ ציבורי" או "המלצות נטולות אינטרסים". לפני שמדברים על רפורמה בשוק הפנסיוני, צריך לדבר על אחריות, אכיפה, שקיפות, וזיכרון ציבורי שאינו מתאפס כל חמש שנים.
