בשנת 2015 קרה נס רגולטורי: סוכני הביטוח הגיעו להסכמה עם המפקחת דורית סלינגר. במסגרתה הופחתו העמלות בקרנות הפנסיה ונקבעו תעריפים אחידים, בלי קשר לדמי הניהול בפועל. במילים אחרות: נתנו לסוכנים לכרות את הענף שהם יושבים עליו.
הטענה של סוכני הביטוח, שאני כבר אז חשבתי שהיא הזויה, הייתה שאם נוריד את העמלות , ניראה יותר "צדיקים" בעיני הציבור, ואז אולי הרגולטור יתחשב ויבטל את ההפרדה בין סוכן ביטוח ליועץ ביטוח.
אבל מה שקרה בפועל?
סוכני הביטוח פשוט הפסיקו להתעסק עם פנסיות.
כי כשאתה לא מקבל כלום, אתה גם לא נותן כלום.
אני זוכר לקוחות שנכנסו אליי למשרד, עם דוחות פנסיוניים ביד, מבולבלים עד העצם.
הם התחננו שאסביר להם מה כתוב, מי מנהל להם את הכסף, מה כדאי לעשות ואפילו איך בכלל יוצרים קשר עם הגוף שמחזיק להם מאות אלפי שקלים.
ואני נאלצתי להסביר להם שעם כל הרצון הטוב, אין לי תמריץ, אין תגמול, אין כלום.
הרגשתי שאני מתנדב במוקד סיוע לפנסיות אבודות.
עוד רגע הייתי תולה שלט בכניסה:
"ייעוץ חינם, חיבוק בתשלום."
חלק מהסוכנים העצמאיים הבינו את הרמז ועברו לעבוד כשכירים אצל המוסדיים. כלומר, אם אי אפשר לנצח אותם , תצטרף אליהם, תעבוד אצלם, ותשתוק.
מה קרה אז?
החברות הגדולות אמרו "תודה רבה", חילקו ביניהן את השוק כמו חמגשיות בליל הסדר, והפסיקו להתאמץ.
תחרות? לא בבית ספרם.
במקום ירידה בדמי ניהול, ראינו עלייה.
במקום שקיפות מחסומים. סוכן שניסה להעביר לקוח בין גופים?
מיד קיבל נזיפה מהמנהלים של הגוף המוסדי שאליו ניסה לנייד את קרן הפנסיה.
כי כידוע, להעביר פנסיה זה כמו לחצות את הגבול בלי דרכון, רק בלי ועדת קבלה ובלי סל קליטה.
ומה עשתה הרשות לתחרות?
כלום. כי למה להפריע כשנוח?
תמיד אפשר להאשים את סוכני הביטוח, הרי זה טרנד רגולטורי ידוע.
ופתרון הקסם? סלינגר יצאה למכרזים של קרנות ברירת מחדל עם דמי ניהול "0.00001%", שאחרי כמה שנים נעלמו מהשוק כמו הבטחות לפני בחירות.
קרן הלמן-אלדובי? הלכה.
פסגות? גם.
מחדל? כבר אמרנו.
וכשהמסלקה סוף סוף התחילה לפעול, לא חיכיתי לאישור מהמוסדיים. פשוט התחלתי לעזור לאנשים להזיז את הפנסיה למקום שטוב להם, לא למקום שנוח לחברות.
הלקוחות הופתעו.
הם לא האמינו שאפשר באמת לעשות את זה.
אבל החברות המנהלות זיהו את ה"מפגע התחרותי" מוקדם מהצפוי, והחלו ללחוץ.
אני, מסתבר, הפרתי את הקודים הלא כתובים: הזזתי כספים בלי לבקש רשות, שברתי את הסדר הלא רשמי בין המוסדיים.
וכך, בעטו בי מחברה אחת לשנייה.
המסר לא נשלח באימייל, הוא הועבר באלגנטיות בירידה לחניון:
"אל תסבך אותנו עם החברים שלנו. אנחנו בעד תחרות כל עוד היא לא מפריעה לנו."
אבל אז קרה דבר עוד יותר מפתיע: הם התחילו לשלם.
כן, פתאום החברות הבינו שאין להן ברירה, והחלו לתגמל את סוכני הביטוח ,אותם סוכנים שמחזירים את התחרות לשוק ושומרים על האינטרס של הציבור.
ואז הגיע דו"ח מבקר המדינה, שנדון בוועדה לביקורת המדינה.
הוא הצביע על כל הכשלים בשוק הפנסיוני: חסימות, ריכוזיות, דמי ניהול מופרזים.
והמסקנה?
נו ברור, הסוכנים אשמים.
כי הם מקבלים עמלות. וזה הרי שורש כל רע.
