עמית, בן 67, ישב אצלי בימים שבהם התחיל לתכנן את הפרישה. כל חייו חסך לפנסיה, עבד למעלה מארבעים שנה, והקפיד להפקיד כספים למסלול הסולידי בקרן הפנסיה. הוא צבר כחצי מיליון שקלים במכשיר שאמור היה לספק לו ביטחון בגיל מבוגר. כשביקש לחשב את גובה הקצבה העתידית שלו, התברר שהחיסכון הזה יספיק לפנסיה של כ־2,500 שקלים בחודש. עמית הרוויח לאורך השנים כ־10,000 שקלים בחודש. הפער בין מה שחשב שיקבל לבין המציאות היה בלתי נתפס. הוא שאל איך אדם אמור לגמור חודש עם סכום שאינו מכסה אפילו הוצאות בסיסיות.
הסיפור של עמית הוא לא מקרה יחיד, אלא תוצאה של כשל מערכת מתמשך ברגולציה הפנסיונית בישראל. שמונה שנים מאז שנקבעו תקנות משמעותיות לשינוי מנגנון הבטחת התשואה בקרנות הפנסיה החדשות – הרפורמה עדיין לא מיושמת במלואה. בזמן הזה מיליוני חוסכים מקבלים קצבאות נמוכות ממה שניתן היה להשיג באמצעות יישום מלא של אותה רפורמה.
כדי להבין את מקור הבעיה צריך להבין בקצרה מהי רשת הביטחון הממשלתית. קרנות הפנסיה החדשות מקבלות מהמדינה הבטחת תשואה על כ־30% מהנכסים שלהן. בעבר ההבטחה ניתנה באמצעות אג"ח מיועדות ייעודיות, ובשנים האחרונות נכנס מנגנון חדש של הבטחת תשואה ריאלית של 5.15%. מנגנון זה הוא הבסיס לקביעת הריבית התחשיבית, שהיא הפרמטר המרכזי שבאמצעותו מחשבים פנסיה חודשית ועלויות ביטוח לנכות ושארים. ככל שהריבית התחשיבית גבוהה יותר, כך הקצבאות של הפנסיונרים גבוהות יותר ועלויות הביטוח נמוכות יותר.
למרות מלוא הפוטנציאל של המנגנון להגדיל קצבאות, הרגולטור לא מימש אותו במלואו. כבר ב־2017 הותקנו תקנות בעקבות המלצות ועדת באב"ד שביקשו לחלק את הבטחת התשואה בצורה יעילה יותר בין חוסכים פעילים לבין מקבלי קצבאות. המטרה הייתה לשפר את יציבות הקרנות ולהגדיל מיידית את הקצבאות לכלל העמיתים. בפועל, התקנות אומצו אך לא יושמו. בשנים האחרונות עלו שוב הזדמנויות להגדיל את הריבית התחשיבית, אך גם הן נעצרו באמצע הטווח, מבלי למצות את הפוטנציאל להגדלת הפנסיות.
בזמן שהרפורמה עומדת במקום, רשות שוק ההון פרסמה טיוטות חדשות שמבקשות לדחות שוב את היישום ולהציע מודלים חלופיים, כמו הגדלת רשת הביטחון לבני 60 ומעלה בלבד. הצעה כזו עלולה ליצור אפליה בין מסלולי השקעה שונים, ולהחמיץ שוב את ההזדמנות להעלאת קצבאות רוחבית לכלל החוסכים.
על רקע זה בולט פועלו של אלון ספונרו, היוזם של המהלך בראשיתו ומי שמלווה את המאבק עבור החוסכים לפנסיה במשך יותר מעשור. ספונרו הציג כבר ב־2012 תוכנית סדורה המאפשרת להשתמש ברשת הביטחון הקיימת באופן יעיל יותר. לפי החישובים האקטואליים שהוא מציג, ניתן להגדיל את קצבאות הפנסיה בכ־6.5% באופן מיידי, להוזיל את עלויות הביטוח ולשפר את יציבותן של קצבאות הזקנה, הנכות והשארים – וכל זה ללא תוספת עלות למדינה, לחוסכים או למעסיקים. התוכנית מבוססת על הקצאה נכונה יותר של ההבטחה ועל עדכון הריבית התחשיבית בהתאם למה שמתחייב מהנוסחאות התקפות.
בדיונים בכנסת נשמעת בשנים האחרונות ביקורת על כך שהרפורמה לא מיושמת למרות החוק הקיים. חברי כנסת דרשו מהרשות להשיב בכתב לטענות ולמסור הסבר מדוע הפנסיונרים לא מקבלים עד היום את התוספת שהייתה צריכה להינתן כבר לפני שנים. העובדה שהנושא ממשיך להתעכב מובילה לכך שחוסכים כמו עמית מגלים שהפנסיה שלהם נמוכה באופן שאינו תואם את החוקים והתקנות שכבר נקבעו.
כאן חוזרים לסיפור של עמית שמסמל את ההשלכות האנושיות של החלטות אקטואריות ורגולטוריות. עמית לא יכול היה לשנות את מנגנון הבטחת התשואה, לא יכול היה להשפיע על הריבית התחשיבית ולא יכול היה לדחות טיוטות תקנות. כל חייו חיכה לרגע שבו החיסכון שלו יעבוד עבורו, אבל בפועל התברר שהמנגנון שנועד להגן עליו דחה פעם אחר פעם יישום של צעדים שהיו יכולים להגדיל את הפנסיה שלו בעשרות אחוזים לאורך השנים.
כאשר רפורמה פנסיונית תקועה שמונה שנים, המחיר אינו רק מספרי אלא אנושי. זה הפער בין פנסיה של 2,500 שקלים לבין פנסיה גבוהה ומספיקה. זה ההבדל בין חיים של דאגה לבין חיים של יציבות. המאבק שמוביל אלון ספונרו אינו מאבק תאורטי; הוא מאבק על היכולת של כל עמית להגיע לפרישה בכבוד, בלי לחשוש איך יכסה את החשמל, התרופות או סל הקניות.
הסיפור של עמית צריך להיות תזכורת לכך שכל עיכוב ברפורמה משפיע על אנשים אמיתיים. לכן חיוני ליישם את השינויים שכבר נקבעו בחוק, לעדכן את מנגנון ההבטחה ולממש את הפוטנציאל להגדלת הפנסיה לאלפי חוסכים. עד שזה יקרה, חשוב שכל חוסך יבין את המנגנון שעומד מאחורי הפנסיה שלו, וחשוב עוד יותר שהמערכת תבין שהזמן שעובר אינו טכני – הוא עולה לכל אחד מאיתנו בהכנסה החודשית בשנות הפרישה.
