החודש מציינים 30 שנה לרפורמת ועדת בכר, הרפורמה שהפכה לחלוטין את שוק ההון והפנסיה בישראל. הרפורמה, שהוקמה ב־2005 על ידי שר האוצר דאז בנימין נתניהו על בסיס מסקנות הוועדה בראשות ד"ר יוסי בכר ז"ל, נועדה לצמצם את הריכוזיות של הבנקים ולהעביר את ניהול קופות הגמל וקרנות הפנסיה לידי הגופים המוסדיים.
במסגרת הרפורמה נמכרו קופות הגמל מהבנקים ונעשו שינויים מבניים רחבים שהעבירו את השליטה בכספי הציבור מהבנקים הגדולים לשוק מוסדי פתוח ותחרותי. כך נוצר שוק ההון המודרני: שוק שבו הגופים המוסדיים מנהלים כיום כ־2.5 טריליון ש"ח מכספי הציבור, אותם הם משקיעים דרך רכישת אג"ח ומניות של חברות בארץ ובעולם.
לצד היתרונות, הרפורמה יצרה גם תופעות בעייתיות: אג"ח זבל שנמחקו, הנפקות שלא גובו בביטחונות אמיתיים, והפסדים שהצטברו למיליארדי שקלים. המקרה של אליעזר פישמן, שהותיר הפסד של כ־2 מיליארד ש"ח, הוא אחד הסמלים המפורסמים לכך. בין 2018 ל־2020 נוספו גם שלוש חברות אמריקניות שהנפיקו אג"ח בהיקף 10 מיליארד ש"ח ונעלמו כליל.
למה זה עדיין קורה?
הגורם המרכזי הוא המתח שבין חוסכים הדורשים דמי ניהול נמוכים לבין המוסדיים שנאלצים להקטין עלויות. כאשר דמי הניהול נשחקים לאורך שנים, גם איכות הבדיקה והפיקוח נפגעת. אף גוף מוסדי לא יכול להצמיד חוקר פיננסי לכל חברה ולכן חלק מההשקעות נעשות על בסיס מצגות, דוחות ונתוני עבר בלבד.
למרות זאת, המערכת מתמחרת סיכון. אג"ח מסוכנות מקבלות ריבית גבוהה יותר, וחלק מההשקעות מפצות על ההפסדים. זו הסיבה שהחוסך הממוצע כמעט ואינו מרגיש הפסד ישיר: כל אחד "ספג" שקלים בודדים, בעוד התיקים הכוללים הניבו תשואה מספקת.
במקביל, יש גורמים אינטרסנטיים שמפיצים תאוריות קונספירציה כאילו אנליסטים "משוחדים". בפועל האינטרס של כל גוף מוסדי הוא ברור: להשיג תשואה גבוהה כדי למשוך יותר עמיתים, להגדיל נתח שוק ולהגדיל הכנסות. שוק ההון פועל על תחרות בין גופים, ותשואה גבוהה היא היתרון הגדול ביותר.
זה לא שולל מקרים נקודתיים של עובדים שסורחים, אבל אלו נדירים ומתגלים במהירות.
